עבודת התפילה ללא ספק בוערת בקרבו של כל בן ישראל. זו עבודה חוזרת ונשנית שכל אחד מבקש לחוש חיבור אליה, דא עקא שיש הרואים בה אתגר גדול ומאיים לנוכח העובדה שלא תמיד התפילות והבקשות נענות. מציאות זו אף גורמת לרבים תחושת תסכול ורפיון ידיים רח"ל.
אכן חז"ל (ברכות נה, א) כבר התייחסו לכך באמרם: "כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר (משלי יג, יב): תוחלת ממושכה מחלה לב" וכפי שפירש רש"י, שאותו אדם מצפה שתיעשה בקשתו כי התפלל בכוונה, ומשלא נעשית בא לכאב לב. מדבריהם למדנו, שתפיסת מעמד התפילה כ'ציפייה' היא תפיסה מוטעית שעלולה להביא את האדם לכאב לב, ומחויבים אנו אם כן לתפוס את מעמד התפילה בממד אחר, כזה שלא יכול להביא את האדם לידי כאב לב אף פעם, ויש לברר מהו.
בחז"ל מצינו לא אחת שהתפילה מבטאת אמונה, וכלשונו של ר' סעדיה גאון (בראשית כה, כא): "כי המתפלל מאמין בארבעה דברים: במציאות הבורא שהרי אין מתפללין אלא לנמצא, ושיש לו הכח לקיים את מה שמבקשים הימנו, והוא עומד בהכנעה אל אלוקים ומראה את רפיונו הוא, ומתחייב להודות על שנתקבלה תפילתו". והנה לכאורה יש לתמוה על העיקר הרביעי, כיצד נוכל להודות שנתקבלה תפילתנו עוד טרם ראינו בעינינו שאכן היא נעשתה, ומדוע אפוא זהו חלק מאמונת התפילה?
אנו נוטים לחשוב שהתפילה מבטאת אמונה משום שהיא מראה את התלות שלנו בבורא. אמנם אנו תלויים בו ללא ספק, אך אם רק על כך תשען אמונתנו, הרי שאם לא תתקיים ותעשה תפילתנו, אנו עלולים להיות נתונים למשבר וכאב לב, ונידרש לכוחות 'חיצוניים' שיחזקו אצלנו את האמונה, כי כעת תפילתנו לא פעלה דבר לפי מבטנו וציפייתנו למילוי צרכינו במציאות בשטח.
נראה כי עלינו לתפוס את אמונת התפילה בממד גבוה יותר ממילוי הצרכים שלנו. התפילה היא אמונה ברורה בכך שהבורא יתברך מאפשר לנו לעמוד לפניו ולדבר עמו שלוש פעמים ביום, ושהוא מעוניין בנו וחפץ תמיד אך ורק בטובתנו. גישה זו למעמד התפילה מעמידה אמונה גבוהה הרבה מעבר למבחן מילוי הצרכים בשטח, האם בפועל הם התקיימו או לא. זהו מעשה אמונה בעצם שמבטא את הוודאות הברורה שהבורא שומע אותנו וחפץ להטיב לנו.
תפיסה זו מעמידה את אמונת התפילה בעולם של 'הבטחה' שוודאי הבורא חפץ בנו, ולא בעולם של 'קיום' בפועל. כפי שמצינו אצל אבותינו הקדושים שהבורא אומר להם (שמות ו, ג): "ושמי ה' לא נודעתי להם", וכלשון רש"י: "שהרי הבטחתים ולא קיימתי". כלומר, האבות גילו כי בסיסה של האמונה הוא בעולם של הבטחה וקיווי ולא בעולם של קיום. זו אמונה מרוממת ונשגבה שהבורא ודאי חפץ להיטיב עם עמו, ואין זו אמונה נמוכה שנמדדת רק לפי מבטנו ובחינתנו בשטח האם אכן התמלאה בקשתנו.
גישה לתפילה בצורה כזאת מסבירה היטב מדוע אחד מעיקרי אמונת התפילה הוא להודות בכל פעם על שנתקבלה תפילתנו כדברי ר' סעדיה גאון, שכן ההודאה היא על עצם ההבטחה שהבורא חפץ להיטיב עמנו. זו אינה הודאה שמגיעה אחרי בחינת המציאות בשטח במבטנו הצר האם התקיים מה שביקשנו, אלא הודאה על מעמד נשגב ונפלא שזכינו לו, בו וודאי דיברנו עם הבורא ובוודאי הוא חפץ להיטיב עמנו בכל יום תמיד. זו הודאה באותו עולם מופשט שבו אנו מאמינים בהבטחה, ואילו הקיום כלל אינו מעסיק אותנו.
עתה אנו אף מבינים מדוע עיקר כוונת התפילה נצרכת דווקא בג' ברכות ראשונות, משום ששם אנו מעמידים את אותו עולם מופשט שהוא מעבר למילוי הצרכים המציאותיים שלנו. זהו עולם של אמונה ברורה וודאית בהבטחת הבורא שרוצה להיטיב עמנו, וכשם שהיטיב עם אבותינו הוא חפץ להמשיך להיטיב ולהביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. וכמו שהתאווה לתפילתם, כך הוא ממשיך ומתאווה לתפילתם של ישראל שימשיכו ויפנו אליו תמיד (כלשון הרשב"א בשו"ת חלק ה, נ).
אדם המתפלל בצורה כזאת אינו עסוק לבחון האם תפילתו נעשית או לא, כי לא זה תוכן התפילה. ה'קיום' אינו הנושא כי אם 'ההבטחה', ממילא גם אם לא נעשית תפילתו הוא לא בא לידי כאב לב. מבחינתו אמונת התפילה הייתה ועודנה משהו גבוה הרבה יותר, אמונה שבוודאי ה' חפץ להביא לנו גואל, להחיות מתים, לחוננו בדעת ישועה רפואה וכל מילי דמיטב, וקיום אותה הבטחה נתונה אך ורק לחשבונותיו הנשגבים של הבורא, ואינה מסורה למבטנו הצר כלל ועיקר.