יום תשעה באב נקרא 'מועד' שנאמר (איכה א, טו): "קרא עלי מועד לשבו בחרי", לכך לא אומרים בו תחנון ואין בו נפילת אפים. אמר על כך המשגיח ר' ירוחם זצ"ל, כי ישנם מועדים של קירוב כמו שלושת הרגלים, אולם יום תשעה באב הוא 'מועד של ריחוק', וזו אפוא כל עבודת היום – להתבונן בריחוק, אלא שעלינו להעמיק כיצד נוכל להכיר באותו ריחוק נורא אף בחיינו.
מושב יקרו של הבורא יתברך הוא בשמים ממעל, ושכינת עוזו בגבהי מרומים. אך עם זאת לימדונו חז"ל (בראשית רבה יט, יג), כי הבורא חפץ שעיקר דירתו תהיה בתחתונים דווקא, ואף שמצד רוממותו הוא כביכול שייך למעלה, רצונו יתברך שנעשה לו משכן להיות פה עמנו בעולם שלנו, משום שהוא העיקר.
בכל אדם יש כביכול בחינת עליון ותחתון, הלא המה השכל והלב. שכלו של האדם הוא חלקו העליון לכן הוא ממוקם במקום גבוה – בראש, ואילו הלב ממוקם במרכז הגוף תחת השכל. ביכולתו של אדם להשיג ולכוון להשגות שכליות שהשיגו גדולי עולם מדורות עברו, אולם השגות אלו עדיין אינן בונות משכן כאן בעולם הזה, משום שהן אינן משקפות היכן האדם חי. המשכן הוא דווקא בליבו של האדם, הוא זה שמשקף באיזה עולם האדם חי.
אנו רגילים להזדהות מאד עם המוח והחשיבה, ומעדיפים לשים את כל כובד משקלנו עליו, ואילו ללב אנו לא מייחסים חשיבות מיוחדת. אך האמת היא שהמקום המדויק של האדם הוא הלב, ולכך הוא העיקר. מוח האדם מסוגל לחשוב מחשבות והשגות שהם חוץ ממנו, ולזמן קצר האדם יכול לנדוד ולהיות במקום אחר לחלוטין. לעומת זאת, הלב מבטא את המקום המרכזי שבאדם ומחשבת הלב אינה יכולה לנדוד למקום שהאדם אינו מצוי בו.
לכך כתב הנפש החיים (שער א, ד), שעיקר חורבן המשכן נעשה על ידי מידות ותאוות רעות כמו קנאה וכעס וכדומה, שכן ההשגות השכליות שיש לנו בתורה ובמצוות אינן מעידות באיזה עולם אנו חיים, אולם המידות והתאוות שבלבנו הן מבטאות את עולמנו. 'הדיורים' של האדם הם אינם בראשו אלא בליבו. על כך נצטווינו "ואהבת את ה' אלו' בכל לבבך", שהלב על מאווייו ותאוותיו יבטא מקום משכן לשכינה.
הלב הוא מקום הקלקול והחורבן שלנו, שם דחקנו את דיורי השכינה עד כי לא נותר לה מקום, ומשכך התיקון צריך להיות בבניית הלב, בלבבי משכן אבנה, בבניית מקום מרכזי שישקף את מקומנו האמיתי, ויבטא את שותפות הדיורים הנצחית שיש לנו עם השכינה הקדושה.
על חסרון הלב בסילוק דיורי השכינה מתוכו, מקונן ר' אלעזר הקליר בקינות: "אָהֳלִי אֲשֶׁר נָחִית בְּעַנְנֵי הוֹד. לְזֹאת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה. לָמָּה לָנֶצַח מֹאַס בְּיַד מוֹרְדִים. וְנִהְיֵיתָ כְּגִּבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ. מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה".
"מה לך פה ומי לך פה", זהו המשפט שמבטא את חיפוש המקום פה בעולם הזה, מקום שיאפשר לבורא לקיים את שותפות הדיורים עמנו ולהוות קרקע להשראת שכינתו בתוכנו. וכפי שכתב השל"ה (תולדות אדם שער הגדול לו) בשם הראשונים שהסיבה לכך שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, היא "בזכות צדיקים המדמים צורה ליוצרה, שכינה שרויה בתחתונים, כי מצא מין את מינו וניעור".
השראת השכינה כאן בעולם, היא בבחינת "מצא מין את מינו וניעור", כלומר הבורא מוצא אותנו כביכול בני אותו המין, וממילא הוא ניעור ועושה עמנו שותפות, אך כל עוד לבנו בל עמנו, ומידות ותאוות רעות שולטות בנו, כיצד תבנה השותפות. וכפי שכתב שם השל"ה, כי כאשר ימרה האדם בתורה ובמצווה, הוא כבר אינו כדוגמת הדמות: "נסתמא צורתו ויחשב כבהמה ויתרחק מהקדושה ומן הנבואה. ולא יהיה כדאי להשתמש בשרביט המלך. ולא נאמר עליו מצא מין את מינו".
רצונו של הבורא לשכון 'פה' – בליבו של האדם במרכז חייו. כאשר הלב מתקלקל אין מקום לבורא פה בתחתונים, ואף שהשכל עוד משיג השגות גבוהות מעת לעת, אין זה ה'פה' המבוקש. אמנם ניתן לחשוב ולומר מחשבות גבוהות מהמציאות, אך הלב הוא המקום שמוביל את האדם לחיי המעשה ושם אנחנו מקולקלים וחרבים.
עבודת האבלות בתשעה באב היא להתבונן בשבר שיש 'פה'. ההכרה בכך שוברת לרסיסים, שבר הלב הוא מעין שבר כלי שכבר אינו ראוי למלאכתו הראשונה שהיא מלאכת מצא מין את מינו וניעור. אך אף כי אנו שברי כלים עד כי נתבטל ממנו שם כלי, מכל מקום גם זיהוי חלק קטן מהכלי בתוכנו, יכול להתחיל ליצור פסיפס של שברים. מכוח זיהוי השבר, ניתן לחוש במידה מה את שהיה ראוי לנו להיות, ולקבל ציור של כלי שלם, שניתן להחזיק בתוכו השראת השכינה.
זיהוי השבר נעשה על ידי התבוננות ברגשי הלב שמבצבצים בנו מעת לעת. אנו אמנם לא יכולים לתאר כיצד נראה כלל ישראל שרבים בו נביאים ורוח הקודש שורה עליו תדיר. אבל גם לנו יש מדי פעם הרגשים מיוחדים של קדושה ושייכות, ומאותו הרגש אנו יכולים לקבל ציור מעין שבר קטן מתוך אותו כלי גדול שכל כולו מבטא דיורים ושותפות על הבורא. ההכרה בשברון הכלי, מביאה אותנו לאבלות וצער על החיסרון.
ואכן, ההכרה באותו ריחוק נורא היא זו שמשייכת את האדם בסופו של דבר אל הקירוב, כמו שאמרו (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". האבלות נובעת מתפיסת החסר, וכאשר אדם מרגיש במידה מה את החסר בליבו, הוא מתחיל להשתייך לצורך הנצחי שיש בבניין הבית.
כפי שכתב המשגיח הרב וולבה זצ"ל (עלי שור – קינת הקליר) שכאשר אדם עומד על עצמת הריחוק מהבורא, הוא מבחין כי אמנם רחוק הוא, אבל בהכרה עצמה כבר נוצר יחס בינו לבין בוראו, ונקודת האמת שעמדה על הריחוק, מקרבתו אליו יתברך. כך שעל אף עוצמת הריחוק הנורא שישנו ביום זה, ראוי היה לקבוע עליו "מועד של ריחוק".