ימי בין המצרים הם ימי התבוננות בריחוק הגדול שנתרחקנו מהבורא יתברך בעוונותינו הרבים, כמו שנאמר במגילת איכה (א, טז): "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". כמידי שנה בימים אלו אנו מחפשים לחוש בחיינו האישיים את הריחוק שבו אנו נתונים, ולשם כך נוטים להתבונן עד כמה אנו חסרים במקומות שונים בעבודת ה'. דא עקא, שאם נהיה כנים עם עצמנו, נראה בבירור שבדרך כלל תחושת הריחוק באזורים אלו מחזיקה לשעתה, אך אינה מותירה רושם לטווח רחוק ואינה מביאה לידי עבודה מעשית.
כלל הוא בידינו שעבודת ה' אמיתית היא דווקא כזאת המביאה לידי עבודה בפועל, ואילו התעוררות רגעית, הגם כי יתכן שעושה איזה רושם לשעתה, אין בה עבודה של ממש. ההכרה במרחק העצום שלנו ממעלות טובות רבות לא תניע אותנו לעבודה. היא אמנם תיתן לנו תחושת צער לזמן מה, אך לא תיבנה ממנה שום פעולה מעשית יעילה ותכליתית. ממילא נדרשים אנו לתור ולחפש אחר תחושת חיסרון וריחוק שכן תוכל להביא לנו תועלת מעשית, ואף להבין היטב מה באמת מונע מאיתנו מלהשיג את אותה עבודה רצויה.
נוכל לעמוד על נקודה משמעותית הנוגעת לכך. בדרך כלל את החסרונות שלנו אנו מחפשים ורואים בתחומים שבהם אנו פחות מוכשרים ובאזורים שאין לנו גישה אליהם. אך כאשר יש לנו מעלה וכישרון בתחום מסוים, אנו מרגישים שהנה כביכול סוף סוף יש לנו תחום שבו אנחנו טובים ואיננו לוקים בו בחסר. התחושה היא בדרך כלל, שאותו תחום כביכול כבוש בידינו ואיננו צריכים לעבוד עליו עוד.
אולם בנוהג שבעולם הנטייה שונה, אם נתבונן נבחין שדווקא מי שיש לו כישרון ומעלה בדבר מסוים, הוא כל הזמן מרגיש חסר באותה מעלה. העובדה שיש לו את אותו כישרון מסוים, מאפשרת לו לראות את חסרונו דווקא באותו תחום, והכרה זו מביאה אותו לידי המשכיות והתקדמות באותו התחום. לדוגמה, מי שמוכשר בהתעמלות, רואה כל הזמן עד כמה הוא עוד רחוק בתחום וכמה עוד ניתן להתקדם ולהתפתח, הכישרון שלו מניע אותו להמשיך ולעבוד בתחום שלו. כך גם מי שמוכשר בציור רואה כל הזמן היכן הוא רחוק וחסר בתחום הציור, וזה מביא אותו להתקדם באופן נפלא באזור בו הוא מוכשר.
אך משום מה בעבודתנו הרוחנית הנטייה אינה כך. הלחץ להרגיש תקני גורם לנו להרגיש שאם יש לנו כישרון בתחום כלשהו, הרי ששם לפחות אנחנו שלמים. את תחושת הריחוק אנו מפנים ומכוונים לאזורים שאנו פחות שייכים ומוכשרים להם, אך למרבה התדהמה שם אותה תחושת ריחוק אינה פועלת מאומה, כי איננו מוכשרים ושייכים שם.
ריחוק הוא תמיד מדבר שיכול היה להיות קרוב. תחושת ריחוק אמיתית נמצאת רק במקום שבו יש שייכות של קירבה, אך במקום שבו לא התחילה קירבה, אין תחושת ריחוק מהותית. אנו למדים זאת מדברי חז"ל שאמרו (קהלת רבה א): "יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתים רוצה ארבע מאות". כלומר דווקא מי שיש לו כבר מנה מרגיש רחוק ממאתיים, אולם מי שאין לו אפילו מנה, אינו מרגיש רחוק מכלום. רק מי שיש לו מאתיים מרגיש רחוק וחסר מארבע מאות, אבל מי שיש לו רק מנה, אינו מרגיש רחוק וחסר ארבע מאות אלא רק מאתיים. הרי לנו שתחושת הריחוק היא דווקא לגודל הקירבה, בגלל שיש קירבה יש ריחוק, ובגלל שיש מלאי יש מחסור.
אם כן נראה, שאנו חפצים שתחושת הריחוק שלנו מן הקדושה תביא אותנו לידי עבודה מעשית ותועלתית. עלינו להתחנך לראות את הריחוק והחסר דווקא במקומות בהם אנו מוכשרים וטובים, כי שם התחושה תביא אותנו להתעלות והתקדמות מבורכת. ההשוואה לאנשים גדולים שידעו את כל התורה כולה בעל פה, אינה מולידה ומצמיחה פרי, היא נותנת תחושת ריחוק זמנית שאינה מותירה רושם. עלינו לבדוק את עצמנו במקומות הטובים שלנו, ושם לחוש את המרחק מהאפשרות להתעלות עוד.
עלינו לבחון את הרצונות הרוחניים שלנו לאיזה כישרון ושייכות הם מכוונים, האם יש לנו נגיעה באותו תחום, או שזה רצון המונע מלחץ והשוואות בלבד. ואם נשכיל לראות את חסרוננו דווקא במקומות בהם אנו טובים ושייכים, אט אט נראה התקדמות שהבורא יתברך מעוניין לחנך אותנו באותו תחום.
התבוננות על הריחוק דווקא במקום שיש קירוב, מביאה את תחושת הריחוק לידי מעשה, ובכוחה לגלות כיצד הכישרון שלנו מתרחב לאגפים רבים ברוחניות. לדוגמה: כשאדם מתבונן על כישרונו לגלות עומק בסוגיות, הרי שדווקא בגלל שהוא טוב בזה, הוא יכול לראות עד כמה הוא עוד חסר, ועד כמה ניתן לראות עוד ועוד מעמקים, אותו כישרון יכול לשמש אותו גם לראות עומק בזולת ועומק במציאות, עד שאותו כישרון הופך להיות בית מדרש גדול וייחודי בעבודת ה'.
מי שמוכשר להבחין בפרטים רבים, יוכל לראות את חסרונו בכך שישנם עוד פרטים רבים שניתן להבחין בהם כדי לקבל תמונה גדולה, וככל שיתבונן עד כמה הוא רחוק, כישרונו המיוחד יתרחב הן בלימוד ובתפילה, והן בראיית צרכי הזולת. כמו כן, מי שניחן בזיכרון טוב, יוכל לעמוד על חסרונו בידיעת התורה, ובזכירת צרכי הזולת. דווקא כישרונו המיוחד הוא זה שנותן לו את היכולת לראות את הריחוק בו הוא נתון, ולקדם אותו בבין אדם למקום ובין אדם לחברו.
בימים אלו בהם אנו מחפשים להתבונן על ביטוי הריחוק והחסר שלנו מן הקדושה, נדרשים אנו ביתר שאת להכיר בריחוק המונח במקום הכישרון והקירבה, מתוך תפיסה שרק הכרה כזו תביא ותניע אותנו להתרוממות והתעלות מעשית ותועלתית בעבודתו יתברך.