קבלת עול ו' – עול האבלות

אחר שבמאמרים הקודמים עמדנו על כך שהאדם צריך לקבל על עצמו את עול המציאות, ולהתאים את עבודתו כראוי מבלי להתכחש לה. נראה כי עתה, כאשר אנו נכנסים לימי בין המצרים, נוכל להבחין בנקודה משמעותית נוספת הנוגעת לימים אלו דווקא.

יש נוטים לחשוב שמצוות האמונה עומדת חוצץ כנגד המציאות, כביכול האמונה נותנת אפשרות להתכחש למציאות. וכך, כאשר מתרחשים אירועים קשים רח"ל, בטוחים שהמאמין באמת אינו נתקל בשום קושי, מאחר והאמונה נר לרגליו, עבורו הדרך נשארת מוארת תמיד, כאילו לא ארע דבר.

מחשבה זו היא טעות גמורה, משום שמהות האמונה היא לא להתכחש לאדם ולמציאות חייו אלא להפך, כל עניינה היא לתת לאדם יכולת לשמוע ולקבל את המציאות בצורה מרוממת יותר. האמונה פועלת יחד עם הכאב והמציאות הקיימת, ועל ידה ניתן לשמוע את המסר שאותו הבורא רוצה להעביר, האמונה אינה התכחשות למציאות חלילה, אלא תפיסת המציאות כקריאה לשינוי ואמונה בבורא.

אמונה שאינה רואה את האדם והמציאות, היא הצהרת פה בלבד ואין בה ממש. אמונה אמיתית תחילתה מודעות גמורה לאדם ומציאות חייו, רק אז האדם יכול לראות מהלך והשגחה עליונה, אך כל עוד היא מנותקת מהאדם וממציאות חייו, אין זה חיי אמונה.

לעיתים נדמה שהאמונה מאיצה באדם לא לתת מקום למציאות, אך האמת שנטייה זו נובעת מכך שהאדם אינו מסוגל להחזיק ולקבל את עול המציאות כפי שהיא, לכך הוא מיד בורח לאמונה, ניתן לראות זאת בניחום אבלים רח"ל, שיש כאלו המנחמים בטענה שהנפטר הוא בבחינת קרבן ציבור, והכול לטובה, ואילו היו מבינים זאת לא היה בכלל צער. אמירות אלו הם בריחה נוראית מעול האבלות, שכן מציאות חורבן ואבלות היא מציאות קשה וכואבת של ריחוק ואובדן, ואין תפקידה של האמונה לנתק מאותו כאב, אלא עניינה להאמין שהבורא מעוניין שכעת יכאב, והעבודה צריכה לבא בעקבותיו.

המציאות היא עובדה מוגמרת המורכבת מעולמות וכוחות, כפי שכתב הנפש החיים (שער ג). וההתכחשות לכך גורמת ליחס מעוות כלפי המציאות, בין במקרים של אדם לחבירו ובין במקרים של אדם לעצמו. אין בכוחה של האמונה לדחוק את המציאות הצידה, אלא לצקת תוכן ופנימיות בתוך אותה מציאות, ולגרום לאדם שלא יאבד את עשתונותיו ושיקול דעתו, כי הוא מאמין שהבורא נמצא בפנים, זו אינה כניעה למציאות חלילה, אלא יחס והקשבה ראויה למסר הבוקע מתוכה.

תפיסת המציאות עם אמונה מחנכת את האדם, בין אם היא בצורת קשיי פרנסה, ובין אם היא בצורת אתגרים בריאותיים או חינוכיים וכדומה. כאשר מקשיבים למציאות באמונה ולא מתכחשים לה, ניתן להבחין במסרים העמוקים הבוקעים ממנה.

מסופר על גדול אחד ששאל מאן דהו, כיצד ניתן לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואותו אדם השיב, שאמנם הוא אינו יודע, אך מן הסתם אחיו ידע לענות על כך כי הוא רואה רק טוב בכל. ואכן אותו גדול הלך לאחיו ושאלו, והלה השיב, שאף הוא אינו יודע, כי מעולם לא ארע לו דבר רע. ולימים כששמע על כך המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, צעק בקול גדול שזהו שקר גמור נגד הבורא, כי לפעמים הוא מעוניין שיכאב לנו. כפי שאמרו חז"ל (ירושלמי חגיגה ב, א), על הכתוב (תהילים צ, ג) "תשב אנוש עד דכא": "עד דכדוכה של נפש". כלומר הבורא רוצה שיכאב לאדם, ומכוח האמונה ילך ויבדוק את עצמו היכן הוא צריך תיקון, אך חלילה לו מלאבד את האמונה בטענת שקר כאילו זה לא באמת כואב.

וכך כתב הגר"ח מוולאזי'ן (כתבי ר' זונדל מסלנט), שבתחילה סבר שאמונה פירושה שהמציאות אינה קיימת, אך מצא מקרא מפורש לא כך, שנאמר (תהילים כג, ד): "שבטך ומשענתך המה ינחמוני". ממנו למדנו, שהאמונה היא אינה רק 'משענת' נוחה אלא גם 'שבט' מייסר. ושניהם יחד מנחים את הדרך לאדם, כי האמונה מגלה פנימיות ועומק בתוך המציאות, אך חלילה לא סותרת לה.

עבודה זו מכילה בתוכה כמה גוונים, הן בין אדם לחבירו והן בין אדם לעצמו. לתת מקום לצערו של האחר, כמו לתת מקום לצער של האדם כלפי עצמו, ולא לברוח ישר אל התיקון וחיפוש פתרונות כיצד ניתן לצאת מאותה מציאות עגומה. להתבונן בכאב, להחשיב אותו ולהעלות אותו מעל הרצון שרוצה לפרוק את עול הצער והחורבן.

אנשים שישבו שבעה מעידים שאותם המנחמים שניסו לשכנע אותם שהכול לטובה, רק ייסרו אותם עוד יותר, משום שהיו מנותקים מהמציאות של הכאב בו היו שרויים. התחושה הייתה כביכול המנחם מנסה להתכחש בכל דרך למציאות העגומה לה הוא נקלע. מה שבוודאי רחוק מלהיות ניחום ונשיאה בעול.

רבים מתקשים בימי בין המצרים לחוות את צער החורבן, אחת הסיבות לכך היא משום שלא מורגלים לתת מקום ולקבל את המציאות כפי שהיא, אלא מיד מחפשים פתרונות של תיקון. הדחף לחפש תיקון מיידי מביא לכך שהאדם אינו נוכח באבלות עצמה, ואינו מקבל את עול האבלות.

נראה אפוא כי בימים אלו ראשית עלינו לקבל את עול האבלות, להתבונן על החורבן והמשמעות שלו כלפינו, מתוך תפיסה שכעת הוא לא זמן תיקון אלא זמן התבוננות באבלות. וגם כאשר אנו מבררים במה ניתן להתחזק, עלינו להיזהר שזו לא תהיה בריחה מקבלת המציאות, אלא עבודה עם אמונה החודרת לעומק המציאות, ומאפשרת לשמוע את המסר הבוקע מתוך מצבינו העגום.