במעמד הר סיני כלל ישראל קיבלו על עצמם עול מלכות שמים ועול מצוות, כפי שמבואר במכילתא (יתרו ב): "אני ה' אלו' שקיבלתם מלכותי בסיני", "קיבלתם מלכותי קבלו גזירותי". וכך גם אנו בכל יום מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים ועול מצוות, כאשר אנו קורין את שמע ערב ובוקר, כפי שאמרו במשנה (ברכות ב, ב).
המושג 'קבלת עול' נתפס אצלנו בדרך כלל כדבר שבא מתוך הכרח ודוחק, בדומה לעול המונח על גבי הפרה בלי כל התחשבות בדעתה ורצונה, (ראה במדבר יט, ב. וברש"י). ומשכך טועים לחשוב, שכאשר עבודת ה' נוחה ומתאימה לנו אין בה 'עול', ורק כשהיא מנוגדת ולא נוחה לנו אז היא נעשית מתוך 'קבלת עול' והכרח להכנע. מה שכמובן אינו נכון בעליל, שהרי את כל המצוות כולם, הקשות והקלות, אנו מקיימים מתוך קבלת עול.
מעמד הר סיני היה ביטוי של קרבה אל הבורא, כפי שנאמר בהגדה של פסח: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". קרבה זו נעשתה על ידי שהבורא הפך את עמו ל"מצווה ועושה", כדברי הרמח"ל בדעת תבונות (קנח), שעד אותו מעמד ישראל לא היו מצווים ועושים וממילא היו פחות קרובים, ומאז שנעשו מצווים ועושים, נהיו קרובים אליו יתברך.
ואף כאן עולה תמיהה גדולה, שכן בצורה פשוטה המונח 'מצווה ועושה' מעורר אצל האדם קושי וריחוק, כביכול מעשיו אינם באים מרצונו הפנימי, אלא רק מכוח היותו מצווה ועושה המחויב לשאת את העול המונח על צווארו. ואם כן כיצד דווקא הפיכת ישראל ל"מצווים ועושים" מבטאת את קרבתם הגדולה.
כאשר נתבונן בנוסח וסדר התפילה, נבחין שקבלת עול מלכות שמים באה תמיד עם אהבה, כפי הנאמר בקדושה: "פעמיים באהבה שמע אומרים". אנו קורין את שמע אחרי ברכת 'אהבה רבה' בבוקר, ואחרי ברכת 'אהבת עולם' בערב. כל קרבת הר סיני עניינה אהבה, כפי שאנו אומרים: "וקרבתנו לשמך הגדול וכו' להודות לך וליחדך באהבה". וכן מייד אחר קבלת עול מלכות שמים, אנו שוב אומרים "ואהבת את ה' אלוקיך", וכך גם בקבלת מצוות שלאחר מכן אנו אומרים, "לאהבה את ה' אלו' ולעבדו בכל לבבכם".
הקשר בין אהבה לקבלת עול נראה על פניו דבר תמוה, אהבה נתפסת אצלנו כשייכות מתוך רצון עצמי של האוהב, ואילו קבלת עול נראית כדבר שבא מתוך מיעוט רצונותיו של האדם. אך אם בכל זאת אנו רואים שקבלת העול נעשית דווקא מתוך אהבה ורצון עצמי, כנראה שאיננו תופסים נכון מהי קבלת עול ומהי אהבה, ומחויבים אנו להעמיק בדבר.
את המונח 'קבלת עול' אנו מוצאים באופנים ובתחומים שונים, אם זה בקבלת עול מלכות שמים, תורה ומצוות, ואם זה בקבלת 'עול אישה' (איכה רבה ג, ט), ו'קבלת עול חבירו' עליה האדם יתבע לעתיד לבא כמ"ש: "המלכת את חברך בנחת רוח" (איגרת הגר"א).
נראה אפוא, כי קבלת עול פירושה נתינת יחס 'עליון' לדברים מסוימים, שלהם תהיה העדפה מעל הצרכים האישיים, זהו יחס שהאדם בוחר ומייצר מצידו, לתת עליונות לערכים אחרים שיתגברו ויתעלו מעל רצונותיו. גם נשיאת עול אישה ועול חבר, עניינם נתינת עליונות והעדפה לרצונותיהם מעל רצונותינו העצמיים, מתוך בחירה וחשיבות, וזו גם קבלת עול מלכות שמים, לבחור ולהעדיף את רצונו של הבורא, לתת לו יחס 'עליון' שמתגבר מעל צרכינו הפשוטים.
מהותה של אהבה גם היא, נתינת יחס חשוב לצד שני. כה חשוב, עד כדי החשבתו למעלה מהרצונות הפרטיים. וזו היא בדיוק כוחה של האהבה, לתת יחס עליון ומועדף לצד אחר על גבי צרכים אישיים. קבלת העול נעשית דווקא מתוך אהבה, היא אינה נעשית מתוך לחץ וכפייה השוללת את רצון האדם, כי אם בהפך, היא מתקבלת דווקא ברצון, מתוך הכרה והעמדה של דבר עליון מעל הדחפים הפרטיים.
לעומת זאת, 'פריקת עול' עניינה, שאין כל יחס עליון של העדפה וקדימה למשהו אחר. הפורק עול אוהב את עצמו בלבד, אין לו שום אהבה כלפי כל דבר אחר, הוא חי אך ורק את רצונותיו האישיים, אין מעליו שום דבר עליון וממילא אינו נושא בעול.
מעמד הר סיני היה מעמד של אהבה וקרבה גדולה בין ישראל לאביהן שבשמים, במעמד זה ישראל העמידו והעדיפו את הצד של הבורא על פני צרכיהם האישיים, העדפה זו בוודאי מחייבת ומגבילה, אך לא נעשית מתוך לחץ וחוסר רצון, אלא מתוך רוממות של אהבה ורצון להכיר בצד עליון יותר מהצד שלהם.
זו גם האהבה המושפעת עלינו מצדו של הבורא יתברך, שמחשיב את הצד שלנו למעלה מחשבונותיו, הוא מחייה אותנו ונותן לנו את התורה, על אך שוודאי היה מעדיף וחפץ לראות את כלל ישראל בצורה אחרת, בה הקדושה שורה בכל מקום עם נביאים ורוח הקודש, כעניין שנאמר (במדבר יא, כט) "ומי יתן כל עם ה' נביאים".
ננסה בסיעתא דשמיא בשבועות הקרובים, להתבונן כיצד נוכל לעבד לפתח בקרבנו את כוח קבלת העול, לצאת מגבולותינו האישיים והמצומצמים, ולהשתמש כראוי בכוח האהבה להעדיף ולהעמיד רצון אחר מעל רצוננו הפרטי.