כלל הוא בעבודה, שכאשר אדם עובד על דבר מה, תחילה עליו לחפש היכן יוכל לעבוד על כך במקומות הקרובים אליו. בעלי המוסר היו דורשים זאת על הכתוב (דברים ל, יב) "לא בשמים היא ולא מעבר לים", שאל לו לאדם להביא ממרחק לחמו ולחפש את עבודתו במקומות מופלגים ממנו, אלא עליו לזהות אותה באזורים הקרובים אליו, וככל שישתלם בעבודתו במקומות הקרובים, אט אט אף הרחוקים ייעשו קרובים, ויוכל להתרחב גם למחוזות נוספים.
כך גם כאשר אנו מחפשים לעבוד על מעלת אהבת ישראל, עלולים אנו לסבור שבצורה מעשית עבודה זו צריכה להיעשות דווקא במקומות מופלגים מאתנו, כמו באזורים שבהם אנו חשים קושי עצום לאהוב את האחר, ובכל שאר המקומות בהם אנו נתקלים בקושי לקיים את ציווי התורה "ואהבת לרעך כמוך".
אולם האמת היא כי גם במצווה זו תחילת עבודתנו צריכה להיות במקומות הקרובים אלינו, והקרוב קרוב קודם, ואף כי בוודאי שמגמתנו היא להגיע ולהשתלם באהבת כל אחד מישראל כראוי, נראה כי המקום הראשון בו אנו מצווים ונקראים ליישם את העבודה היא ביתנו הפרטי.
החיוב של "ואהבת לרעך כמוך" במהותו, הוא להיכנס לתוך עולמו של השני, ולהבין את צרכיו מנקודת מבטו גם אם אין לנו חפץ בכך ומטבענו זה לא מתאים לנו. לשם כך, עלינו להיזהר מלראות את עולמו של האחר על פי תפיסת עולמנו הביקורתי שמכריח את נקודת המבט בהתאם לעולם שלנו, ולהבין שיש כאן עולם חדש ומפתיע שאנו לא מכירים, אותו עלינו לאהוב ולהתחשב בצרכיו כפי שכבר הרחבנו.
המקום הראשון בו אנו נתקלים בעבודה שאינה בהכרח מתאימה לנו, הוא הבית. שם אנו עדים לעולמות שונים וצרכים מגוונים שעלינו לאהוב ולכבד כמונו ממש. דוגמה מוחשית לכך אנו מוצאים בדברי המדרש (ילקוט שמעוני תהילים רמז תתמו): "מעשה באחד שעשה דייתיקי ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שיעשה שוטה, הלך ר' יוסי בר' יהודה לשאול המעשה לר' יהושע בן קרחה והציצו מבחוץ וראו אותו מרקע על ידיו ואל רגליו וגמי נתון לתוך פיו והוא נמשך אחר בנו, כיון שראו אותו הטמינו את עצמן, נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה, התחיל משחק אמר להם חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשיו הגיעני, א"ל מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה".
לעיתים יש נטייה לחשוב שתפקידו של אב במשפחתו הוא בעיקר להוות עבורם דוגמה אישית, אך מדברי המדרש למדנו שלא פחות מכך הוא החיוב של ואהבת לרעך כמוך, זו הדרך לבנות משפחה. תפקידו של האב להשוות לעיתים את רמתו לרמת ילדיו, להיכנס לתוך עולמם ולעשות דברים שלא בהכרח היה רוצה לעשות.
כשנתבונן עוד במעשה זה, נבחין כי הוא ממחיש לנו מהו המקום והאופן לעבוד על "מצוות ואהבת לרעך כמוך". אהבה זו היא אינה רק במקומות שמתאימים לנו וכפי ראות עינינו, אלא איך שהיא נדרשת ונצרכת בעולמו של האחר, ואם עולמו של ילד צורך משחק בגמי פשוט, הרי שהעבודה היא להיכנס לתוך עולמו ולשחק עימו גם אם זה לא מתאים, בדיוק כמו שגדול הדור ר' יהושע בן קרחה שיחק עם בנו והתאים עצמו לצורך בנו.
דוגמה לחובה זו אנו מוצאים בציווי התורה: "העבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח). וכפי שאמרו בספרי "אפילו סוס לרכב עליו". והנה, בהנחה פשוטה בודאי היינו חושבים שמי שהגיע לידי כך שנזקק לבריות, ראוי לתת לו כדי מחייתו הבסיסית בלבד, אך התורה מצווה אותנו לתת לו כפי הצרכים בהם הורגל בתקופה בה עוד לא היה נזקק.
אכן, מי שאינו עובד על אהבת רעהו כמוהו, לא יוכל להבין את צרכי האחר ולא יהיה מסוגל לתת לו סוס לרכב עליו, הוא אוהב רק את עצמו ומודד את צרכי האחר על פי אמת המידה שלו, ואם בעיניו סוס הוא מותרות, הרי שלעולם לא יוכל לתת את זה. אולם העובד על אהבת רעהו כמוהו לראות את צרכי חברו באמת המידה של החבר, יכול להיכנס לתוך העולם של זולתו, ולראות את צרכיו באותה הבנה כאילו היו אלו צרכיו האישיים.
ראינו גדולי עולם שמכוח עבודתם על מצוות ואהבת לרעך כמוך, ידעו להיכנס לתוך עולם שלא היה להם שום היכרות מוקדמת אתו, וכאשר הגיעו לפתחם שאלות בנוגע לצרכי ילדים, כמו האם לתת לילד לשחק משחק כלשהו, או כמה זמן לאפשר לו את לשחק וכדומה, הם היטיבו להיכנס לתוך עולמו של הילד ולענות בהתאם גמור לצרכיו, כביכול היה זה העולם שלהם.
סוף דבר, כשאנו מבקשים להשתלם במעלה נשגבה זו, נראה כי תחילת עבודתנו צריכה להיות באזורים הקרובים לנו, כמו להיכנס לתוך עולמם של בני הבית, ולהבין את צרכיהם לפי אמת המידה שלהם, וככל שנתעלה ונשתלם בעבודתנו נזכה להמשיך ולהתרחב עוד ועוד במצוות "ואהבת לרעך כמוך" כלפי כל אחד מישראל.