כלל בסיסי הוא בעבודת המידות, שכאשר אדם חפץ להתעלות ולהשתנות בתחום מסוים בחייו, עליו להיזהר לבל יתפתה ללכת אחר פתרונות מהירים וחפוזים, אלא צריך הוא לעסוק בנושא זמן ממושך ולהתעניין בו רבות, ורק על ידי עיסוק שכזה הוא יוכל ברבות הימים לבא לידי שינוי מהותי ויסודי, כפי שלימדנו הסבא מקלם זצ"ל (חכמה ומוסר חלק א עמוד כו).
מציאות חיינו מתאפיינת בפתרונות מהירים ונוחים כמעט לכל דבר, מבלי שנדרשת התעסקות משמעותית, מציאות זו מביאה לכך שגם אם אנו מודעים לצורך בתיקון מידה כלשהי, או מכירים במעלה מסוימת שרצוי שנרכוש אותה, אין לנו מספיק סבלנות להתעסק ולהתבונן באותן המידות והמעלות, אנו מחפשים פתרונות קסם כיצד נוכל לפעול כמה שיותר מהר, אולם פתרונות אלו אינם מביאים לשינוי אמיתי בסופו של דבר.
כן הוא הדבר כאשר אנו מבקשים לעבוד על מעלת אהבת ישראל, רבים ממהרים לחפש סיסמאות ועצות מעשיות ומיידיות כדי להרגיש שצלחו את האתגר שיש בציווי התורה "ואהבת לרעך כמוך". אך בדרך כלל הדבר אינו מוביל לשינוי אמיתי, שכן הוא קורה רק על ידי עיסוק ממושך והתבוננות רבה כאמור. על כן, אם אנו חפצים בכנות לעבוד על מעלת אהבת ישראל, נראה כי תחילה עלינו להתבונן ולעסוק במהות, עיסוק שכזה ברבות הזמן יוכל בס"ד להביא אותנו לקניית המעלה בצורה מתוקנת.
אהבת הזולת מצד מעלותיו כפי שכתב רבינו יונה (משלי כב, יא), מעוררת לעיסוק והתבוננות בעצם מעלתו של יהודי, ובזכות העצומה שיש לכל אחד מישראל בעצם היותו חלק מהכלל. נוכל ללמוד על כך מלשון הרמב"ם (גירושין ב, כ), בנוגע לכפיה בגט שכתב: "לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מהעבירות וכו' כבר גרש לרצונו". מדבריו למדנו, כי הרצון הבסיסי ביותר של איש ישראל הוא להיות חלק מישראל, והוא שגורר אחריו את הרצון לקיים מצוות.
הרצון הבסיסי להיות שייך לכלל ישראל קודם לרצון לקיים את מצוות התורה, זהו רצון קודם שטבוע בנו בעצם היותנו יהודיים מרוממים יותר משאר האומות, מעלה זו מקננת בתוכנו, ועלינו להקשיב לדבריה כדי להבין מהו יהודי.
יהודי הוא בר מעלה מעצם היותו יהודי, לכל דבר שאנחנו פועלים ונוהגים כמו אכילה, שינה, הליכה יש אפשרות לתת שני פנים, שפלה ובהמית, או מרוממת וממלכתית. צורה כללית כפי שכל העולם פועל, וצורה נעלית יותר כפי איך שיהודי פועל. יהודי נוהג אחרת, הוא אוכל בצורה מיוחדת וישן בצורה מסוימת. כמעט כל יהודי מזדהה עם ההרגשה הזאת ברמה כלשהי, כאשר הוא ניצב מול מעשה מושחת או מסולף בעיניו, הסלידה מאותו מעשה מעבירה במוחו את המחשבה 'לי כיהודי זה לא מתאים'.
כיום תחושה זו מעט הלכה לאיבוד, מכח המציאות הברוכה בה אנו חיים ושרויים כל העת, יהודים בין יהודים בארץ ישראל. אך בעבר, כאשר רוב ישראל חיו בגולה, תחושה זו הייתה קיימת ביתר שאת. אפילו שכניהם הגויים ציפו מהם להתנהגות אחרת – התנהגות של יהודים. וכאשר יהודי היה מגיע להתארח בקהילה יהודית אחרת היו מכבדים אותו בגלל היותו יהודי, שכן יהודי זה משהו גדול ומרומם המביא בשורה לעולם.
הגר"י הוטנר זצ"ל היה מתאמץ לענות לכל יהודי שפנה אליו בכל מצב שהוא, גם כאשר הדבר בא על חשבון בריאותו. ופעם בעת שהיה שרוי בחולשה גדולה בעקבות קבלת קהל ארוכה וממושכת, שאל אותו המשגיח הרב ולבה, אם הדבר כה מחליש את הרב, מדוע הוא אינו קוצב זמן ומצמצם את שעות הקבלה, והשיב על כך הגר"י: "יהודי הוא דבר יפה, איך אפשר לומר לא ליהודי". בתשובה זו ביטא הגר"י את הכרתו העמוקה במעלת בן ישראל מעצם היותו יהודי עד כדי שלא היה מסוגל לומר לו 'לא'.
נראה אפוא, שהדרך לעבוד על אהבת ישראל צריכה לעבור תחילה בהתבוננות על עצמנו, על מעלתנו הגדולה שזכינו להיות חלק מכלל ישראל, וככל שנכיר בכך ונאהב את היהודי שבנו, ותגדל מעלת היהודי בעינינו, נוכל להכיר ולראות את המעלה הזאת גם בחברינו.
עבודת אהבת ישראל אינה יכולה להתבסס רק על ההיסטוריה המפוארת שלנו, שזכינו לצאת ממצרים ולקבל את התורה, שכן אלו דברים מופשטים שאנו לא תמיד חיים אותם בגובה העיניים, אך כדי ליצור שינוי אמיתי אנו צריכים להיות תפוסים ועסוקים בדבר בו אנו חפצים להשתנות, לשם כך אנו זקוקים לפגוש את הנושא שוב ושוב, ולכן נראה שתחילת עבודתנו צריכה להיות דווקא מהרובד הפשוט אותו אנו פוגשים תדיר.
ואכן, את מעלת היהודי החקוקה בכל אחד מאיתנו אנו יכולים לפגוש בכל יום, בכל הנהגה ופעולה שאנו עושים אנו יכולים להתבונן כיצד יהודי מתנהג, או מה יהודי אומר או חושב. התבוננות עצמית כזאת בכוחה להביא אותנו להכרה שיהודי זה משהו גדול, ולאהבת היהודי שבתוכנו, ועל ידי כך נוכל אט אט גם לאהוב כל אחד מישראל מצד מעלתו הגדולה באשר הוא יהודי.