מעמד הר סיני – מצווה ועושה
מעמד הר סיני ונתינת התורה הם שני עניינים, שכן במעמד הר סיני עדיין לא ניתנה תורה, וכמו שאומרים בהגדה של פסח, "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה", ויש לעמוד על תוכנו של מעמד זה, ומהו הנחיל לכלל ישראל.
הרמח"ל בדעת תבונות (קנח) כותב, כי ענינו של מעמד הר סיני הוא עמידת עם ישראל כ'מצווים ועושים', וז"ל, "מה שיש לנו לדעת עוד, שאף על פי שישראל כבר מוכנים הם מצד עצמם להיות לעבודתו יתברך, וגם הם פועלים בעצמם שלא בהכרח כלל, כמו שביארנו, אמנם כח העבודה עצמה אינו ניתן להם אלא מידו יתברך, וזה מה שנתן להם בשעת מתן תורה. ותראי שזהו ענין ההפרש שבין המצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, כי האדם המצווה יש כח בידו, מסור ממנו יתברך, שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה, מה שאינו כן שאינו מצווה." ופירושו, עד מעמד הר סיני פעלו ישראל בלי הכרח, ולא היו מצווים ועושים, ובמעמד הר סיני עוד קודם קבלת התורה נכנסו ישראל למעמד של 'מצווים ועושים', ועצם העמידה הזו היא הקרבה לפני ה'.
במבט ראשון ענין 'מצווה ועושה' מעורר אצל האדם תחושת עול וניתוק מהרצון פנימי שלו לעבוד ולהתקדם מתוך דחיפה פנימית אישית, במקומות בהם הוא סבור שעליו לבנות את עצמו, ובדרכים המתאימים לו, ואם כן עלינו להבין איזו יחס של קרבה יכולה להיווצר מתוך עמידה זאת?
אולם אם נתבונן נראה, כי דווקא ה'מצווה ועושה' הוא זה שמאפשר בניית ותיקון האדם. ורק על ידי חיובים חיצוניים 'זרים' לאדם, שאינם באים מרצונו הפנימי, אלא מכח קבלת עול תורה, האדם מסוגל לבנות את עצמו ולהתקדם מהמקום בו עומד כעת, ובלא זה כל בנינו הוא שאיפה ומירוץ למקום שאינו נמצא בו.
אדם הבונה את עצמו שלא ע"י מצווה ועושה, צריך לדרבן את עצמו לתכלית חיצונית כלשהי על ידי קביעת יעדים שאליהם הוא נמשך ורוצה להגיע, ועיקר עבודתו היא השגת המטרה ובלי זה אינו יכול להתקדם כלל, אך כאשר אדם 'מצווה ועושה', ציווי הבורא עולם עומד לכשעצמו מול האדם המחויב ללא כל מטרה חיצונית, וכך התורה בונה את האדם בדיוק במקום בו הוא נמצא כעת בלי שום תכלית חיצונית.
ישנם הסבורים כי בכדי שהאדם יעבוד ויתקדם, הוא זקוק לשאיפה ותכלית חיצונית, ובלי קביעת יעד הוא לא יעשה פעולות שיבנו אותו, אך לא כן הוא, מעלתם של המצוות היא שהם בונות את האדם בכל מקום בו הוא עומד. האדם מצווה ומוכרח לקיים את המצוות, ללמוד, להתפלל, לעבוד על בן אדם לחברו, ללא כל יעד חיצוני.
אם האדם היה בונה את עצמו במקומות בהם הוא חושב שעליו להתקדם, מרחבים גדולים וחשובים היו נשארים מנותקים ממנו לגמרי, והיה מתפתח מאוד בצד מסוים, ובצד האחר נשאר אדם קטן מאוד.
עולם של תרי"ג מצוות הוא עולם של 'בנין קומת האדם' הנעשה ע"י המצוות שעומדות כתרי"ג איברים וגידים שיש באדם, ואלו פוגשות אותו בכל חלק וחלק מחייו, ובונות כל אחת את עניינה בצורת האדם השלימה, כך אין לאדם אפשרות לברוח מלבנות את עצמו במקומות שאינו נמשך אליהם.
הכח של "מצווה ועושה" מעמיד את עבודת בניין האדם על התרי"ג מצוות שאותם עליו לקיים, מה שנותן אפשרות להבנות מהם בצורה אמיתית, וזהו הדבר הגדול שקיבלנו במעמד הר סיני.
ישנו רובד נוסף, העולה מדברי הרמח"ל שם וז"ל "כי האדם המצווה יש כח בידו, מסור ממנו יתברך, שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה". ופירושו שעל ידי מצווה ועושה האדם אינו מתקן רק את עצמו אלא את כל העולם.
תיקון העולם הוא עומק מעלת הבחירה שיש לאדם, הבחירה שניתנה לאדם אינה רק עבור שכר ועונש. אלא יתירה מכך, לאדם יש בחירה בכדי שיעשה נפקא מינא בעולם. האדם שהוא בעל בחירה, יש למעשיו נפקא מינה ממשית במציאות, ונעשה שותף ממשי עם הבורא בתיקון העולם.
ובזה יש חידוש גדול שתיקון העולם גם הוא מתהווה ע"י מצווה ועושה – תרי"ג מצוות, ניתן היה לחשוב שתיקון העולם הוא ע"י מעשים שאינם שייכים לעבודת האדם עם עצמו. אך באמת התורה שהוריד הקב"ה מן השמים נותנת לאדם את המקום שלו בתיקון העולם, כאשר תיקון זה תלוי גם הוא בקיום המצוות.
לעיתים אנו מאבדים את האופק וסבורים שלא ניתן להגיע מכוח עבודתנו לתיקון העולם, אך לא כן הוא. בשעת מתן תורה התגלה כי העולם זקוק למעשים שלנו, ולא ניתן להישאר רק בתוך עולם השלימות האישית שלנו, אותם המצוות הבונות אותנו הם גם המתקנות את העולם, משום שבסופו של דבר צורת האדם היא המתקנת את העולם.
זהו כוח עצום שקיבלנו במעמד הר סיני, שיש לנו חלק ושותפות בתיקון העולם ע"י המצוות שנתן להם הקב"ה.
ישנו רובד עמוק וגבוה עוד יותר בעניין 'מצווה ועושה', וכפי שאנו רואים בפרשת ואתחנן כאשר משה רבינו מדבר על מעמד הר סיני ה'רקע' של הדברים הוא הפסוק, (שם, לט) "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
מקריאת הפסוקים שלא בהתבוננות נראה שמשמעות הכתוב 'כי ה' הוא האלוקים' הוא חיזוק באמונה, והקב"ה גם הראה לעם ישראל במעמד הר סיני שה' הוא האלוקים. וכפי שאומר רש"י (שם, לה): "כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי", והכתוב 'אין עוד' עניינו איסור עבודה זרה ועשיית פסל, וממילא כל הכתוב הזה הוא ענין נפרד של התחזקות באמונה שקיבלו ישראל יחד עם מתן תורה.
אך בוודאי שלא כך פני הדברים, צורתו ומהותו של מעמד הר סיני הוא שכל הדיבורים בנויים על רקע 'אין עוד מלבדו' ומתוך הרקע הזה ניתנה תורה לעם ישראל, דהיינו את ההשתייכות שלנו לאין עוד מלבדו קבלנו דרך מעמד הר סיני. ובמעמד הר סיני הבורא עולם נתן לישראל את האפשרות להשתייך 'מתוכם' אליו, להגיע לאין עוד מלבדו מתוך מעשים, והדבר מתהווה בקיום מעשי תרי"ג מצוות.
וזהו חידוש גדול שאין עוד מלבדו מתגלה דווקא בתרי"ג מצוות, ולא ענין נשגב העומד לעצמו, הבורא עולם נתן לאדם מקום מסוים לעמוד להיות שייך לאין עוד מלבדו, והחיים כמצווה ועושה בקיום תרי"ג מצוות הם הרמה הגבוהה ביותר ביחס שיש לנו עם הבורא עולם.
[אף יתכן שלכך נאמר בתחילת הפרשה (שם, ב): "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם", שכן איסור 'בל תוסיף' הוא דווקא כשאדם רוצה לעשות זאת לשם מצווה, דהיינו להשתייך בזה לבורא עולם, ועל כן נצטווינו 'בל תוסיף', ללמד שכל ההשתייכות לאין עוד מלבדו היא רק דרך התרי"ג מצוות, ולא ניתן לעשותה בשום אופן אחר.]
עניינו של מעמד הר סיני הוא הקירבה לפני ה' וזה נעשה על ידי "מצווה ועושה", כי דווקא עצם המחויבות היא הקרבה לה', שכן בכך האדם יכול לבנות את עצמו במקום בו הוא נמצא, ולהשתייך לתיקון העולם המוטל עליו בשותפות עם הקב"ה, ורק כך ניתן להשתייך לבורא עולם בעצמו ולהגיע להשגה העליונה 'של אין עוד מלבדו'.
ומעתה נראה, שההכנה לקראת חג השבועות היא להתבונן במה שאנו אומרים בברכות התורה, "אשר בחר בנו מכל העמים", ולהבין שהעם שלנו הוא שונה, כי יש לו את האפשרות של תיקון העולם, של תרי"ג מצוות.
עלינו להתבונן בדבר עד כמה מאושרים אנו שקבלנו את הכוחות העצומים הללו, וראוי לאדם לחזק את עצמו לברך ברכת התורה בשימת לב, והתבוננות בכך שה' בחר בנו ונתן לנו את התורה, [החזון איש אמר על עצמו שהוא יכול לברך "אשר בחר בנו" במשך חמש דקות,] ולשייך את עצמו לתוכן האדיר אותו קבלנו במעמד הר סיני, וכך נוכל להשתייך למתן תורה.