תשעה באב
תשעה באב הוא יום בו אנו עוצרים את החיים, יושבים לארץ ומתאבלים. שנה אחר שנה אנחנו נתקלים בקושי האישי להתחבר לאבלות על החורבן, ומשום שהעסק כולו רחוק מאתנו עד מאוד. כיום אין לנו תפיסה בהשראת השכינה, איננו מרגישים שהיעדרו הותיר את העולם נטוש וחסר, ואנו אפילו מוצאים את עצמינו חיים די טוב בעולם בלי בית מקדש.
אכן, ראשית עלינו להבין כי עבודת ה' בתשעה באב שונה מעבודת שאר הימים, בהם אנו מורגלים שעבודת ה' מתבטאת תמיד בפעילות ועשייה, ישיבה ללא מעש כל היום מעוררת בנו תחושה של בטלה וניתוק מעבודת ה' שעיקרה המעשים, ולכך גם בתשעה באב אנחנו מחפשים מייד את העשייה והפעילות כדי להתחבר לעבודת היום.
אולם עלינו להבין, כי ישנו יום אחד בשנה שעיקר עבודתו היא דווקא בחוסר עשייה, בתשעה באב אנו שרויים במצב של אבלות, שכל מהותו לתת מקום ל'חסר' ול'ריקנות' האמיתי הקיים הן בעולם כולו והן בחיינו האישיים, להרגיש את הריקנות והחיסרון הנורא, לשהות ולהיות במקום של 'הרגשת החסר', מבלי ניסיון מידי להשלים או לתקן אותו על ידי עבודה להביא את הגאולה ודיבורי נחמה וכדו'.
העמידה במודע במצב של 'חסר' מוחלט קשה עלינו, משום שאנחנו חיים בתנועה מתמדת של השלמה ותיקון, משתדלים תדיר לתקן ולהשלים את עצמינו, כדי שלא נהיה חלילה במצב של 'חסר'.
כיצד אפוא נרגיש את החסר בתוך החיים שלנו כיום, אם במציאות אנחנו מרגישים שחיינו מלאים ושלמים? כדי שנוכל להרגיש את החסר, אנו מחויבים לצאת מההסתכלות השטחית והאישית שלנו, בה אנו מרוכזים בעצמינו ובהתקדמות האישית שלנו בלבד. עלינו להסתכל על תכלית העולם, על התוכנית הגדולה שיש לבורא בעולם, והיכן אנו מוצאים את עצמינו בתוך אותה תכנית.
רצונו של הבורא יתברך שהעולם יהיה מקום של גילוי קדושה ומלכותו יתברך, לזה כיוונו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בעבודתם, על זה עבדו משה אהרן ודוד, וזהו גם התפקיד שלנו הבנים, להביא את העולם לתכלית של גילוי כבוד שמים, ולכך לא די בהשלמה פרטית ואישית שלנו אנו שייכים לתמונה גדולה הרבה מעבר לחיים הפרטיים שלנו.
כשנעמיק בהסתכלות זו נבין עד כמה החסר גדול, הוא נעוץ במרחק העצום שיש בין עולם של גילוי שכינה והופעה של הבורא בעולם, לעולם שמנותק כל כך מכל מושג של קדושה. במערכת וסדרי העולם שלנו לא רק שאין בהם פעילות מוחשית או דיבור של הבורא יתברך, הם אינם מביעים ומבטאים את ההופעה והנוכחות של הבורא בעולם, הם כלל לא מאפשרים שיח של קדושה ונוגדים מציאות כזאת, העולם מאפשר בטבעיות מעשים שנוגדים קדושה רח"ל. וכך נוצר מצב שאמנם אנו מקיימים בו תורה ומצוות, אבל לא מזהים בעולם קדושה ותכלית כלל.
דוגמא לדבר, אם אנו נתקלים בראיית חילול שבת רח"ל, כואב לנו אולי שלא מכבדים את הרגשות שלנו, אך פחות כואב לנו איך עולם שאמור להיות מקום של גילוי שכינה וקדושה יכול לאפשר זאת, מציאות זו מנכיחה את החסר הנורא, היא ממחישה לנו את מעמקי הריחוק הניתוק והניכור של הבורא מהעולם, ומעיד כיצד תפיסת העולם האישית שלנו הוא עולם ללא בורא עולם, מנותק ועזוב שומם ריקני וחלול שאינו מבטא ומביע כלום.
חיים בתוך מציאות מעין זו הם חיים ללא בורא עולם, אנחנו מרוחקים ועזובים, איננו מסוגלים לראות קדושה בעולם, גם המצוות והמעשים טובים שלנו נעשים מתוך ריחוק, מנותקים מעולם של קדושה. נוצר מצב שיש לנו צד של תורה ומצוות בהם אנו מנסים לפגוש את קרבת הבורא עולם, אבל עדיין העולם עצמו מרוחק, מעשינו אינם מצליחים לגלות ולהביא קדושה לעולם, זהו ריחוק וניתוק וחסר גמור.
תשעה באב הוא יום בו יש לעצור להתבונן עד כמה המציאות חסרה, להרגיש את הריחוק ולשהות בו, תנועת התרפקות וקירבה אינה תואמת את מהותו של יום, שכל כולו השתהות והתבוננות בחסר הנורא, גם התפילה שלנו בתשעה באב צריכה לבא דווקא מתוך תחושת ריחוק, וכפי שכתב ר' חיים וואלוז'ינר הטעם שאין אנו מניחים תפילין בשחרית, משום שהתפילין הם 'אות' לקשר שיש בין הבורא עולם אלינו, בתשעה באב אנו ביחס של "היה ה' כאויב" ושוהים בריחוק הגדול ביותר שיש, ועל כך אנו יושבים נמוך מרוחקים, ומרגישים את החסר.
"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", מי שמפריע לו החסר הנורא, ולא משלים איתו, מי שבעצמו מרגיש 'חסר' כל עוד ההתגלות של ירושלים חסרה, וחש איך מציאות החיים בגלות עקורה מגילוי כבוד שמים והשראת השכינה בעולם, הוא זה שיזכה לראות בשמחתה .