גלות עם ישראל תחת האינדיבידואליזם
חורבן בית המקדש הוא תחילת הגלות, גלות בה אנו נמצאים עד ימינו. בעבר הגלות הייתה גלות בעיקר מארץ – ממקום, הצרות שלנו נבעו מה"אי מקום" שלנו או מהיותנו במקום אחר – מקום זר, היום הגלות היא בעיקר בדעה, בתפיסה שלנו, שמאד מאד משמעותית לחיינו.
הנס השמיני הוא "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". הנס המשנה במסכת אבות מונה עשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש.
מדבר על כך שבעלייה לרגל, עם ישראל עמדו צפופים מחוסר מקום, אך כשהשתחוו לפני ה' היה להם מקום וברווח.
הרע"ב מבאר במקום: "צפופים – לשון צף על פני המים. מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים
באוויר. ומשתחווים רווחים – בשעת השתחוויה נעשה להם נס ומשתחווים ברווח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתוודה ומזכיר עונותיו". ע"כ.
מלבד הפירוש והדימוי הטכני לצפיפות שהייתה בירושלים, בפירוש זה ישנו עומק של משמעות המקדש והעלייה לרגל של עם ישראל ואיך הוא מתפקד כעם. בית המקדש הוא המקום שאיחד את עם ישראל ונתן להם משמעות של כלל. ואם כן זה מתפרש כך – כל מה שנתן עמידה
לאיש הישראלי במקדש הוא 'המקום שלו בין שני אנשים', הוא הצפיפות, הוא צף, אין לו עמידת רגליים בזכות עצמו, הוא נישא ונדחק מהאנשים שסביבו.
זו מהות הקיום של האיש הישראלי בתוך הכלל. אין לו מקום כפרט, הקיום עצמו צומח ועומד בדחק שהאחד דוחף את חברו. הוא צף, אין לו עמידת רגליים.
"משתחווים רווחים" – בווידוי. מהו הווידוי? הרי לא מדובר על יום כיפור, זו עלייה לרגל. הווידוי הוא על ה"משתחווים רווחים", על זה
עצמו הווידוי. על כך שיש לנו מקום משלנו, על כך שאנחנו לא לגמרי חלק מכלל ישראל. יש בנו את המקום הנפרד, זה שעומד על רגליו
בזכות עצמו. על כך שאנחנו לא פועל ים וחיים בתוך ומתוך אותה דחיפה של הכלל, יש לנו את ארבע האמות שלנו, יש לנו את האופן שבו
אנחנו רוצים להביא את הביטוי האישי שלנו, לחפש במרחב מקום פנוי כדי להנכיח את עצמנו , לברור את העשייה שלנו ולעשות רק מה שמכבד אותנו, ולא את מה שנצרך לכלל, והכלל הלוא זקוק לנו.
ציבור הוא לא אוסף של אנשים. ציבור הוא מקום שכולם נמצאים כי כולם נמצאים. קיימים בלהיות בין שני אנשים – צפים. הרצון להיות חלק מהכלל ולתרום ולהצמיח אותו, יכול להפוך מבלי משים לטיפוח המקום שלי – של הפרט.
הדעה שהולכת ומשתלטת בצורה טוטאלית בעולם היא תפיסת האינדיבידואליזם. הפרט מקודש באופן כזה שכל החוקים משתנים סביב הסגידה לפרט, גם אם המחשבות שלו מתנגדות למציאות, לתפיסה הטבעית, העולם על כורחו "יכבד" את רצונו. לא רק שלא יאמר לו דבר, הוא אף יגן על הזכות שלו להיות כזה. העולם מגיע למקומות אבסורדיים סביב הדבר הזה, וכולם פוחדים לומר אחרת.
העבודה זרה של היום היא האינדיבידואליזם. הפרט מנהיג את העולם. אמירות אלו תופסות מקום אצלנו יותר ויותר.
כשאנחנו חושבים כפרטים – אינדיבידואלים, אנחנו נהפכים לקבוצה של יחידים במקום להיות חלק מכלל. הפרט רוצה מקום לעצמו, רוצה מרחב, יחיד בתוך כלל אין לו מקום משלו, הוא נדחף וצף בין שני אנשים.
כשכלל ישראל נמצאים בגלות שכינה עמהם. השכינה נמצאת איתם כדי לשמור עליהם. לכל מקום שהלכו ישראל הלכה שכינה איתם. אך פה קורה משהו מוזר – אותה שכינה שבאה להגן עליהם מפני אויבים – גם מחזקת את אותם אויבים. היא לא מחלישה אותם, היא מחזקת אותם.
ההסבר הוא כי שכשהשכינה באה לשכון ולשמור על עם ישראל, גם הגויים נמצאים על ידה. כך כלל ישראל מתחזקים.
תפיסת האינדיבידואל נמצאת בכל מקום באופן שאי אפשר לא להבין שהקב"ה הוא הוא שמביא ויוצר את אותה תפיסה. איך זה שומרעלינו? כי הקב"ה מניח לנו מראה שתשקף לנו כי כיוון כזה בסופו של דבר עולה על שרטון. בסוף הוא מחריב את העולם.
אף אחד אינו מבין איך העולם איבד את השיפוט שלו, זו ממש מחלה ממארת. העולם איבד את הדרך.
עומק הגלות יסודו ב"זכות הפרט", באותה תפיסה שיצאה משליטה ומביאה לחורבן העולם.
שנאת חינם שהחריבה את מקדשינו היא ה'קונטרה' שכל אחד נותן לדחיפה של השני, חוסר ההתמסרות ללכת למקום שאנחנו נדחפים אליו, שהוא לא המקום שאנחנו בחרנו להנכיח בו את עצמינו. מה שצריך הוא להתמסר למקום אליו אנו נדחפים, גם כאשר זה לא ממש מכבד אותנו, המקום הזה הוא המקום שבו העולם צריך אותנו , ושם אנחנו נתרום ונבנה את הכלל.