ביטחונו העצמי של אדם מתפתח ונבנה מתוך העולם בו הוא חי ובהתאם אליו, וממילא אף אנו בני התורה, ביטחוננו העצמי בדרך כלל נבנה ומתפתח מתוך עולם של תורה ומצוות, כאשר אנו משיגים משהו בתורה אנו חשים ביטחון עצמי, וכאשר איננו משיגים פעמים רבות אנו חשים כישלון וחוסר ביטחון.
אך מן הראוי להתבונן בדבר, שכן תורתנו הקדושה מלאה מצוות ודקדוקי הלכות אותם אנו מצווים לשמור ולקיים, ולעולם חוסר השגתנו בהם רב על המושג בפועל, וכיצד אפוא נוכל לפתח מכוחה את ביטחוננו העצמי, כאשר אנו יודעים שאיננו מקיימים בהידור ובתכלית את כל אשר נצטווינו? איך נוכל להיות עם ביטחון כאשר למולנו עומדת תביעה עצומה לדקדק בכל פרט ופרט?
כאשר נעמיק בדבר נבחין כי בתוך התמיהה עצמה נעוצה הטעות המביאה אותנו לחוסר הביטחון. אנו נוטים לחוש ביטחון רק כשאנו חושבים שהדברים נמצאים בכיסנו הפרטי, ובמידה ולא, הרי שאנו חשים חוסר ביטחון. אולם האמת היא שתורתנו הקדושה ארוכה מיני ים ורחבה מכל ארץ מידה, ואף משה רבינו אשר לא קם כמותו בישראל אמר: "אתה החלות להראות את גדלך" (דברים ג, כד). כלומר אף הוא רק התחיל להשיג משהו, וכיצד אם כן נוכל לתלות את ביטחוננו בתחושה שאנו משיגים משהו.
על כורחנו שתחושת הביטחון אינה צריכה להיות כרוכה ברמת ההישג שלנו, אלא בעצם הזכות והיכולת שלנו להיות עוסקים ושייכים בתורת ה'. בלי כל קשר להבנה פרטית ואישית. את תורתנו הקדושה קיבלנו "מן השמים" דהיינו ממקום שהוא 'שם לפנים משם', מקום נסתר ומכוסה שלעולם כל השגתינו בה יכולה להיות רק מעט מזעיר, ועל כן טעות היא לבסס את ביטחוננו העצמי ברמת השגתינו בה, ביטחוננו צריך להתבסס על עצם השייכות הנפלאה שניתנה לנו לעסוק בתורה ולהגות בה תמיד.
עומק הקשר והשייכות שלנו לתורה הוא כה שורשי, עד כדי שלעיתים גם אנשים דחויים ומנודים זכו שעל ידם נעשו דברים גדולים, כפי שאנו מוצאים אצל ארבעת המצורעים (מלכים ב, ז, ג) שבזכותם כלל ישראל לא גווע ברעב. ופשוט שאילו היו מודדים את עצמם ביחס למה שהשיגו ומה שמונח בכיסם, הלא לבטח היו מתייאשים ועומדים חסרי ביטחון בשל היותם מצורעים העומדים מחוץ למחנה. אולם אצלם התגלה שבטחונו של יהודי תלוי בעצם שייכותו לתורה ומצוות בכל מצב שהוא, ואף להם הייתה הזכות להציל את ישראל מרעב וכליה.
נמצא אפוא כי ביטחוננו העצמי אכן צריך להיבנות מתוך עולם של תורה ומצוות, אך לא מכוח ההישג שבהם אלא מתוך אותה שייכות נפלאה בכל מצב שהוא. כל לימוד וכל עמידה לתפילה אמורים לפתח אצלנו את ביטחוננו העצמי, על ידי הכרה שאנחנו שייכים על אף היותנו רחוקים, וגם אם אנו רחוקים אנחנו נוגעים בעולם גבוה בתכלית.
וכשם שאדם המועסק במפעל יוקרתי מתמלא בטחון עצמי מעצם השתייכותו למפעל בלי קשר למעמדו, כך על אחת כמה וכמה עלינו לחוש גאווה וביטחון שניתנה לנו הזכות להשתייך ולעסוק בתחום יוקרתי שאין יקר ממנו.
עלינו להבין שאם לא נתבונן כראוי להעמיד את התורה מעלינו וניגש לעסק התורה והמצוות רק לפי ההבנה וההישגים שלנו, הרי שנשאר רק עם דרישה לתקניות בלבד, ומאחר ולעולם איננו תקניים לחלוטין, תמיד נעמוד שבורים חסרי בטחון.
אולם אם נעמיד היטב את רוממות התורה מול עיננו, נבין כי מאמרם ז"ל (סנהדרין מד, א) "ישראל אף על פי שחטאו ישראל הם" אינה הצהרת עידוד בלבד, אלא העמדת שייכות וחינוך בכל מצווה מחדש, שעל אף היותנו רחוקים בכל זאת אנו שייכים, וכך ביטחוננו האישי רק ילך ויתעצם, שכן עצם העיסוק בתורה על אף הריחוק מעיד על עוצמת השייכות שניתנה לנו לעולם גבוה ונצחי.