חכמינו זכרונם לברכה מתארים את החורבן כ"אבידת הארץ", על פי לשונו של ירמיהו הנביא (ט, יא): "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר". כאשר נתבונן בביטוי זה נבחין שהוא דורש בירור, הלא הארץ לעולם עומדת, ורק הבריות שעליה הם אלו הנאבדים ממנה, ומדוע אם כן החורבן מתואר דווקא כאבידת הארץ?
בדומה לביטוי "אבידת הארץ" אנו מוצאים ביטוי של "גירוש מהעולם", כמו שכתב רש"י (במדבר כב, יא) שבלק לא אמר אלא "ואגרשנו מן הארץ" וביקש רק להסיע את ישראל מעליו, ואילו בלעם אמר "וגרשתיו מן העולם" לחלוטין, משום היה שונאם של ישראל יותר מבלק. ואף הרמב"ן בבראשית כתב, כי כאשר בני האדם חוטאים מאד כמו בדור המבול, הבורא יתברך מגרש אותם מהעולם. ואכן אף ביטוי זה דורש ביאור, מדוע האיבוד נאמר דווקא ביחס לעולם, ולא בפשטות ביחס לאדם עצמו שנהרג ואבד?
כדי לבאר את הדבר תחילה עלינו להבין שכל תכלית בריאת העולם הינה לגלות קדושה. וכל עבודת האדם היא לגלות ולבטא את אותה קדושה בעולם בכל מציאות חייו, ומעשיו הם אלו שמשפיעים באופן ישיר על היכולת שלו לגלות קדושה בעולם.
אך כאשר האדם חוטא ח"ו, היכולת לגלות קדושה בעולם הולכת ומצטמצמת, והארץ שהייתה המקום בו הוא יכל והיה צריך לגלות קדושה אט אט הולכת ונאבדת ממנו. ולכך בדור המבול, כאשר השחית כל בשר, הבורא אמר כי צורתם המקולקלת כבר לא ראויה לגלות ולבטא קדושה בעולם, וממילא אבדו מן העולם, כי אין להם עוד יכולת ביטוי קדושה.
גם תפיסת הדעת הטמאה של בלעם הרשע, הייתה מנוגדת להנחה הבסיסית שהקדושה צריכה להתבטא בעולם, וסברה שהעולם אינו מקום לביטוי קדושה, וכי היא אינה צריכה להתבטא במציאות החיים, ולכן ניסה בכל דרך לגרום לישראל לבל יוכלו לבטא קדושה בעולם, וזו אפוא מזימתו הטמאה לגרשם מהעולם.
זהו מה שאמרו בגמרא (נדרים פא, א) בדבר "זעקת על מה אבדה הארץ": "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו" עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב (שם, יב): "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. דהיינו, עזיבת דרך התורה מביאה לכך שהאדם אינו יכול לגלות קדושה במציאות חייו, ומחמת כן הארץ שהיא מקום ביטוי הקדושה נאבדת ממנו רח"ל.
כאשר נתבונן בעצמנו נמצא, כי אנו מתקשים לראות את הרוחניות כמציאות, אנו סבורים שהקדושה עיקרה בשכל, על ידי השגת עומקים חדשים ונשגבים, או ידיעת דברים נסתרים ונפלאים, ובכך טועים לחשוב שעיקר הקדושה אינה שייכת לעולם המעשה המציאותי.
אולם האמת שלא כן הוא הדבר, אלא עיקרה של קדושה צריכה להתבטא במציאות החיים שלנו, וכל משמעותה היא בחיי המעשה, ורק כאשר יש לקדושה ביטוי במציאות, יש לנו נגיעה ושייכות כלשהי אליה, אך כל עוד כל עיקרה רק בתפיסת הדעת בלבד בלי שייכות למציאות, הרי שזו ידיעה אינטלקטואלית גרידא, בלי שום נגיעה אמיתית בחיי קדושה.
בזמן הבית היו שואבים רוח הקודש, היה ביטוי לקדושה בכל מציאות החיים- הרוחניות הייתה מציאות ממש. אך עתה חסרנו זאת ועיקר החיסרון הוא חוסר היכולת לבטא קדושה בעולם, וגם אם ישנם ידיעות רבות בקדושה, סוף סוף אין להם ביטוי במציאות, איננו רואים את הרוחניות כמציאות, וממילא עיקר הקדושה חסרה מן הספר. הארץ שהייתה מקום גילוי הקדושה אבדה ואינה מבטאת קדושה בעולם.
עתה, בפרט בימי האבלות וההתבוננות על אבידת הארץ, נדרשים אנו ביתר שאת לנסות ולהשיב את עצמנו אל הארץ ולגלות קדושה בחיינו, לראות רוחניות כמציאות, ולא רק דבר רעיוני מופשט. אנו יכולים לעבוד על כך במגוון רב של תחומים, הן ביחס ראוי לדברים הפשוטים והשגרתיים שבחיינו כמו אכילה ושתיה, והן ביחס ראוי ומכובד למחשבה או אמירה רוחנית פשוטה וקטנה ככל שתהיה, הנאמרת על ידי חבר, או אפילו על ידינו, כאל דבר חשוב ומציאותי ממש.