ימי ספירת העומר הם ימי הכנה למתן תורה, כפי המובא בר"ן (פסחים כח, א) וז"ל: בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלו' על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמישים יום". ובמקביל, בימי ספירת העומר מתו תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות סב, ב). ועל כן אנו נוהגים בהם מנהגי אבלות. ועלינו להתבונן האם מיתתם דווקא בימים אלו מגלה על קשר בין שני עניינים אלו.
חוסר נהיגת הכבוד של תלמידי רבי עקיבא זה בזה, לא הייתה חלילה מפאת חוסר סימפטיה כלפי האישיות האחד של השני, אלא זלזול בהבנת התורה של השני. כל אחד מתלמידי רבי עקיבא דקדק ועמל בתורה בכל כוחו, הגיע למסקנה אישית, וזלזל במסקנה השונה אליה הגיע חבירו. הזלזול היה בתורה של השני, כמו שכתב המהרש"א (שם): "ולא חש כל אחד מהם על כבוד התורה של חבירו".
התביעה על תלמידי רבי עקיבא הייתה, שהיה עליהם לכבד את הדעות השונות דווקא היכן שהן חלוקות. כעניין שאנו מוצאים בגמרא (עירובין יג, ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". כיצד באמת ניתן לנהוג בכבוד כלפי דעתו של השני עד כמה שאנו סוברים לגמרי אחרת?
כאשר אנו מתבוננים בספר נפש החיים המלמדנו מהי עבודת האדם, על פניו נדמה כי יש שתי גישות סותרות בדבריו: במקום אחד (שער א, יז – כא) כתב, שהגישה בעבודת האדם היא עבודה אישית בה כל אחד צריך לדאוג לאמיתות ההבנה האישית שלו בתורה, ובכך להעלות לתקן ולטהר את נשמתו. ובמקום אחר (שם א – טז) כתב שהעניין הוא הרבה יותר גדול, כי על ידי מעשינו אנו מביאים לתיקון העולם כולו, וממילא הדאגה שלנו להבנה בתורה היא מתוך דאגה לקיום העולם כולו. ומהו אפוא הביאור בזה?
נראה כי כאן מונחת הדרכה בסיסית לכל עבודת חיינו. בתחילה כאשר אנו עמלים להבין סוגיא ולקיים מצווה זו אכן סוגיא פרטית שלנו. אך כאשר אנו מבינים שהעולם מקביל לאדם והמעשים שלנו משפיעים על העולם, אזי אנו מבינים שזה כבר לא עסק אישי שלנו, אלא עסק של הבורא, זהו עסק הרבה יותר גדול ממה שהיה נדמה לנו בתחילה, בשלב זה אנו כבר אמורים להפסיק לחשוב על הסוגיא הפרטית שלנו, ולהבין שסוגייתנו הפרטית מעוגנת בסוגיית קיום כל העולם כולו, סוגיא שהיא הרבה יותר רחבה מההכרעות הפרטיות שלנו.
ואכן, היכולת להתעלות ולא להשאיר את הסוגיא כפרטית לנו בלבד, באה מכך מתוך תפיסה שתורתנו הקדושה גבוהה הרבה מעבר לשכלנו המוגבל, וכל כמה שנשיג בה עדיין לא נבא למעט מזעיר מעומק כוונתה. השגתנו בתורה חשובה ככל שתהיה, עדיין הינה דלה ומוגבלת, ואם כן בוודאי שהיא אינה סוגיא אישית שלנו, כי אם משהו גדול הרבה יותר.
אנו אמנם מצווים להתעסק בתורה בצורה אישית, להשיג ולהכריע הלכות למעשה אפילו בענייני נפשות על פי תפיסת שכלנו האישי, ומטבע הדברים, שינויי התפיסות יביא למחלוקות עצומות, אך עם כל זאת, בד בבד עלינו להתרומם ולנהוג כבוד גם בדעה השונה עליה אנו חלוקים, מתוך תפיסה שבלימוד התורה אנו משייכים את עצמינו לדבר שהוא בעצם מעבר לכל הכרעה שכלית אישית שלנו.
פעמים רבות כשאנו רואים תלמידי חכמים שיש ביניהם מחלוקת החורגת למקומות אפלים ובלתי מוסריים, אנו נוטים לפרש זאת כפחיתות וחיסרון במידות טובות, אולם באמת נראה ששורש הבעיה היא חוסר הבנה ותפיסה מהי תורה, בטוחים הם שהתורה היא רק מה ששכלם משיג, ולכך הם חיים לפי הכרעתם השכלית בלבד, ומתנגדים ומקניטים בנחרצות כל תפיסת חיים שונה. בעוד שבסופו של דבר שכלם מופלא ככל שיהיה, מוגבל הוא מאד ויכול להשיג בקושי טיפה מן הים בתורתנו הקדושה.
מעתה אפוא לא בכדי דווקא בימי ספירת העומר מתו תלמידי רבי עקיבא, שכן כדי לקבל את התורה לא ניתן לבא עם תפיסות ודעות אישיות בלבד, אלא ישנו תנאי הכרחי: להבין שתורתנו הקדושה גדולה יותר מכל התפיסות והמגבלות השכליות שלנו. ועל כן בפרט בימים אלו – ימי ההכנה למתן תורה, וימי האבלות על תלמידי רבי עקיבא, עלינו לעמול ולהחדיר תפיסה בסיסית זאת בכל עבודת חיינו.