מעלת הקדושה נקנית עם פרישות, כפי המובא במדרש (ספרא קדושים פרשה א) "קדושים תהיו – פרושים תהיו". וכדברי הרוקח בהקדמה לספרו: "אין קדושה כפרישות". ועלינו להתבונן, מדוע הקדושה נקנית דווקא עם פרישות?
יתירה מזאת יש לתמוה, הלא בכל מהלך עבודתנו בתקופה האחרונה, ביררנו נכוחה כי מעלתה העליונה של עבודת הקדושה היא כאשר מתגלית דווקא מתוך חיבור למציאות החיים הפשוטים, בתפיסה שגם הם שייכים להשראת השכינה הקדושה. ואילו הפרישות עניינה התנתקות מוחלטת ממציאות החיים הפשוטים, כביכול החיים הפשוטים מצד עצמם לעולם לא יכולים להתקדש, ויש צורך לפרוש ולהתנתק מהם לחלוטין, ואם כן, הרי שעל פניו נראות המעלות סותרות זה לזה, ואיך נאחז החבל משתי קצותיו?
מהותה של מעלת הקדושה היא היכולת לראות עולם פנימי מעבר לנראות החיצונית, להבחין במסרים עמוקים ותכנים נשגבים בדברים שיכולים להתפס כגשמיים ובהמיים, ראייה שכזו אינה שוללת את המבט הפשוט, אלא מוסיפה על גביו קומה נוספת גבוהה ועמוקה יותר. לדוגמה, מאכל העומד לפני האדם יכול לעורר אצלו רק תאווה חומרית המבקשת לאוכלו, אך במבט גבוה יותר הוא יכול לעורר אצלו רגשי הכרת הטוב לבורא יתברך.
אך בכדי שאכן נוכל לראות ולחיות על פי אותם תובנות והשגות גבוהות יותר, ולא יהיו אלו רק דיבורים בעלמא, אנו נדרשים למעלת הפרישות, דהיינו לפרוש ולסגת כמה פסיעות לאחור, לשחרר במעט את אחיזתנו האיתנה בחומריות הגסה, רק כך נוכל להביט ולראות אחרת את המציאות, אך כל עוד אנו שקועים במעמקי התאווה לא נוכל לראות מבט עליון יותר, יהיה זה שקר בנפשנו ומס שפתיים בלבד.
בכוחה של כל מצוה להכניס את האדם לעולם של קדושה, במצוות ציצית האדם יכול לראות עולם של קדושת הבגדים, ובאכילת לחם אדם יכול לראות עולמות שלמים של חסד, ברית, תורה, וארץ ישראל כפי שאנו אומרים בברכת המזון, אך בכדי שזה לא יהיה כצ'ק בלי כיסוי, עלינו לסגת ולפרוש מעט מאחיזת היצר, ורק אז נוכל לראות את אותה פנימיות ואוךי אף לחיות על פיה.
אכן, מעלת הקדושה היא להתגלות מתוך החיים הפשוטים דווקא, אך לשם כך אנו נדרשים למעלת הפרישות. כלומר הפרישות הינה תנועה נדרשת בכדי להגיע אל הקדושה, וממילא הקדושה תלויה בה. ואף במשנתו של רבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ, ב) מעלת הפרישות קודמת למעלת הקדושה, שכן רק על ידה ניתן לבא אל הקדושה המקדשת את החיים הפשוטים והמציאותיים.
כאשר נתבונן בדבר נבחין שזהו בסיס מחלוקת היהדות הקדושה עם שאר הדתות הטמאות. אומות העולם סוברים כי החיים מצד עצמם חומריים למדי, ואינם יכולים להיות קדושים כלל, ורק אם מתנזרים ומתנתקים לחלוטין מכל המציאות האנושית החומרית ניתן להתקדש, ולכך היו מניחים את גילוליהם ב'ראשי ההרים' בכדי לבטא ולהראות שרק אלו שהתנתקו והעפילו אל הפסגה הם הקרויים קדושים, ומשום כך אף נהגו כמרי עכו"ם להיות פרושים מהחיים לחלוטין.
אולם תורתנו הקדושה חלוקה על כך מכל וכל, וסוברת שבכוחינו לקדש את עצם החיים המציאותיים שלנו באשר הם, ולכך אמרו חז"ל (זבחים נד, ב) שלא נבנה בית המקדש ב'עין עיטם' שהוא מקום הגבוה ביותר לפי שנאמר "ובין כתפיו שכן". הבורא יתברך נתאווה לדירה בתחתונים דווקא (תנחומא נשא טז), כי פסגתה של מעלת הקדושה לגלות את הבורא יתברך מתוך החיים והמציאות הפשוטה כביכול. ואפילו אם יהיה האדם במקום שפל ממש גם שם הוא יוכל להתקדש ולראות את חייו במבט גבוה יותר, שכן משכנו של הבורא נמצא עם ישראל אף "בתוך טמאתם" (ויקרא טז טז), בתוך מציאות חייהם באשר הם.
עתה עם סיום תקופת השובבי"ם בה זכינו להתבונן, ללבן ולברר קמעא את מעלת הקדושה ודרכי קנינה, נישא תפילה ותקווה שנשכיל ולו במעט לפרוש ולסגת ממלתעות היצר, ואו אז נוכל לראות רבדים ותכנים גבוהים ונעלים יותר בחיינו הפשוטים, ובכך נזכה לקדש את חיינו ולבנות משכן בתוכנו ממש למען שמו יתברך.