מלכות יוון ביקשה להשכיח תורה מישראל ולהעבירם מחוקי רצון הבורא. היא גרמה לתופעה חמורה בכלל ישראל – תופעת המתייוונים, אשר ביקשו לעזוב חיי תורה ולהיות חלק מתרבות יוון הרשעה, הן מחמת הערכת התרבות היוונית, והן מחמת הגזירות החמורות שניחתו עליהם.
תופעה נוראה זו התפשטה בישראל מאחר והתרשלו בעבודה, ורק עמידתם האיתנה והאמיצה של המכבים אל מול מלכות יוון כולה, היא זו שהצליחה בסופו של דבר להציל את ישראל, שלא תשתכח התורה מהם. כלשונו של הב"ח (או"ח סו"ס תר"ע): "בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה, וע"כ היתה הגזירה לבטל מהם העבודה וכו', וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה' וכו', תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה".
המענה היחיד שהצליח לעמוד לישראל כנגד היוונים היה מסירות נפש. כנגד אותה התרשלות שהביאה לגזירות נוראות והתייוונות, עמדה מסירות נפשם למות על קיום העבודה, ורק כך זכו לנצח. מעלת מסירות נפש היא קודש הקדשים של כלל ישראל, ויש צורך לברר מהי, האם היא שייכת גם אלינו? האם גם אנו יכולים להילחם כך בתרבות יוון?
רבים נוטים לחשוב כי מסירות נפש פירושה מאמץ עילאי ועבודה חזקה ועוצמתית, בכדי להשיג מטרה כלשהי, אולם זו תפיסה שגויה המחללת את המושג מסירות נפש, שכן כאשר אדם מוסר את נפשו הרי הוא מת, ושוב הוא אינו יכול לעשות דבר, ועל כרחינו שמסירות הנפש אינה בשביל להשיג מטרה כלשהי. ומה היא אם כן?
עבודת החיים של יהודי היא להוריד חיים עליוניים יותר לתוך החיים הפשוטים והגשמיים, יהודי צריך שיהיה לו לכל הפחות ציור בראשו, כיצד חייו יכולים להיות מרוממים יותר מחייו השפלים המציאותיים, וכל עוד שאינו מצליח לראות ולגלות בחייו נקודה עליונה יותר מחייו הפשוטים, הרי שחסר לו במהות הנשמה היהודית.
מוכנות למסירת נפש מגיעה מתוך הבנה שהחיים בצורתם הנוכחית לא שווים ואינם כדאיים, עד שטוב המוות מהחיים. ואף שאחרי המוות כבר לא תהיה שום עבודה, מכל מקום במצב הנוכחי לא ניתן להתקיים ולהמשיך ולו לרגע.
החשמונאים יצאו להילחם אפילו שלא היה להם שום סיכוי אנושי להצליח במערכה, ובכל זאת הערו נפשם למות, מתוך הבנה שהחיים בצורתם הנוכחית בה תרבות יוון סוחפת אחריה ונוגסת בכלל ישראל, הם אינם כדאיים, וטוב המוות מהחיים.
מסירות נפש שכזו היא אינה התאבדות חלילה, משום שזו מסירות נפש על העבודה, החשמונאים היו מוכנים למסור נפשם ולגעת בקודש הקדשים של כלל ישראל, בכדי לגלות שהחיים שצריכים להיות ולהתגלות בעולם, אלו חיים אחרים לגמרי, עליוניים ומרוממים יותר מחיים המושתתים על שכל אנושי בלבד כחכמת ותרבות יוון.
אכן זו מהעבודות הקשות, שכן בניגוד ליצר הרע הנותן לנו תחושה שהחיים שלנו נמצאים בתאווה ובלעדיה אנו חסרים, היצר טוב אינו נותן לנו את התחושה הזאת. אולם מחג החנוכה למדנו כי עלינו להתבונן על חיינו, האם אנו יכולים להכיר בכך שחיים בלי מצוה מסוימת הם אינם חיים?
אנשים גדולים חיו את המצוות עד כדי שגופם היה משתנה בשעת קיום המצווה, ואילו אנו אמנם עושים את המצוות, אך לא חיים אותם, וממילא איננו יכולים למסור את נפשנו עליהן. מחג זה אנו למדים שחשבון הנפש שלנו אינו צריך להיות חשבון המעשים אם עשיתי או לא, אלא היכן אני חי, האם הנפש שלי נמצאת במעשים, האם אני חי את המצווה? כיצד נוכל לומר שבלי תורה חיינו אינם כדאיים.
אנשים שלמדו והקיפו סוגיה על בוריה עד שיצא להם יסוד מרכזי שהוא בסיס הבנת הסוגיה, אינם מסוגלים שאותו יסוד יפול, הם מרגישים שבלי היסוד הזה עולמם נופל, והאמת שככה אנו אמורים להרגיש כלפי כל תורה ומצוות. עלינו לחפש לחיות איזה מצווה כלשהי שנוכל לומר עליה שבלעדיה אין חיים. ובזאת אפוא נשתייך למעלת היהודי – מעלת החשמונאים, שמסרו נפשם בכדי לומר שהחיים הפשוטים כמו שהם אינם שווים, וכי עיקר חיינו הם לגלות חיים עליונים.