עבודת חג הסוכות צריכה תלמוד. בפרט אחר כל עבודת ימי הרחמים והסליחות – עבודת התשובה והמלכת הבורא עלינו, מצוי הדבר שאנו באים לחג הסוכות מעט אובדי עצות: מה היא העבודה כעת? והאם יש קשר לעבודה שהייתה לפני כן?
בחג הסוכות נצטווינו בב' עניינים: חובת ישיבה בסוכה, ונטילת ד' מינים. כאשר תחילה אנו מחויבים בישיבה בסוכה כבר מליל החג, ונטילת ד' המינים היא רק ביום. עלינו להתבונן – מה השייכות והקשר בין שני הציוויים הללו?
ביום הכיפורים אנו זוכים לראות שאנו שייכים לעולמו של הבורא, לקודש הקדשים – לפני ולפנים. על ידי עבודת התשובה אנו שבים עד ה', וחוזרים אל אותה נקודת שייכות נוראה, עד כדי שיום זה נבדל מכל ימות השנה. ביום זה אנו נדמים למלאכים שכל מציאותם קודש, ועליו נאמר (תהילים קלט, טז): "ימים יוצרו ולא אחד מהם" (אליהו רבה א).
אולם זאת עלינו להבין, שייכות זו אינה רק סיסמה בעלמא, ולא ניתן להשאיר את אותה שייכות נשגבה באוויר. היא מחייבת אותנו להמשיך אותה באופן נכון ומותאם למשך כל ימות השנה כולה, עת אנו שבים להיות בשר ודם בעלי גוף ונשמה, ועלינו להתבונן כיצד עושים זאת.
אכן כבר מדברי הנפש החיים מתבאר (במהלך שער ב) שבעבודת התשובה ישנם שני שלבים: תחילה ישנה עבודה גדולה לטהר את הנפש, ולאחר מכן ישנה עבודה גדולה לא פחות, להכניס את אותה נפש – רוחניות – לתוך הגוף. ויש לתמוה, כיצד ניתן להכניס נפש לתך גוף, איך רוחניות יכולה להיות בתוך גוף חומרי?
אלא ביאור הדבר הוא שאמנם לא ניתן להכניס את הרוחניות כפשוטה לתוך הגוף, אולם מעשי הגוף שלנו יכולים לבטא קדושה ורוחניות. צורת האכילה שלנו, הדיבור, ההליכה, הראייה וכדו', יכולים לבטא לאן אנו שייכים, האם לעולם רוחני גבוה, או חלילה לעולם חומרי גס. הליכות הגוף שלנו יכולים לבטא את הנשמה שלנו.
כדי שנוכל לבטא את אותה שייכות פנימית שהשגנו ביום הכיפורים, בתוך חיי המעשה – בגוף ממש, לא די בהכרה גרידא. אנו זקוקים לשייכות שיש בה תביעה, לשם כך תחילה עלינו להכניס את עצמנו למעין עולם אחר – אוירה אחרת, שתאפשר לאותה פנימיות להתבטא בתוך החיים ממש, ולא תעמוד בניגוד מוחלט לאורח חיינו.
לדוגמה, אדם שזוכה להשתייך לעולם גבוה שבו אין קנאה ותחרות (כמו הכרות קרובה עם אדם גדול), אך בפועל מציאות חייו נתונה באווירה תחרותית, שבה כל אחד חפץ להוכיח את עצמו- לא יעזור לו רק 'להשתייך', שכן מציאות חייו בפועל מושכים אותו שוב ושוב לאותה תחרות זולה. כדי שחייו יבטאו את אותה מעלה נעלית, הוא זקוק לשייכות שיש בה תביעה, ולשם כך תחילה עליו להכניס את עצמו לאווירה חדשה שבה אין קנאה ותחרות, ורק אז אותה שייכות תוכל להתחיל להתבטא אצלו בחיי המעשה.
אחר שהאדם הקיף את עצמו באווירה גבוהה יותר, יכול הוא להתחיל ולבטא את נשמתו הפנימית במעשיו הגופניים ממש, כעת השייכות שלו לאותו דבר עליון לא נשארה כסיסמה באוויר, אלא הולידה עבודה רבה שעל ידה הגוף עצמו יכול לבטא את אותה שייכות.
עתה כאשר נתבונן בדבר, נוכל להבחין שהיא היא עבודת חג הסוכות. ביום הכיפורים אמנם גילנו את שייכותנו הנפלאה לקודש הקדשים, אך כדי שהדבר יוכל לבא לידי ביטוי בחיינו המעשיים, תחילה עלינו להקיף את עצמנו בסוכה – באווירה אחרת ממה שהורגל לחיות בה עד כה, להתחיל ולבטא בגופנו את אותה אמונה הקיימת עמוק בתוכנו. לאחר שהכנסנו את עצמנו בפועל בתוך אותה אווירה, אנו נוטלים ד' מינים המכוונים כנגד איברי האדם הגופניים: לולב כנגד השדרה, אתרוג כנגד הלב, הדס כנגד העיניים, וערבה כנגד השפתיים. עתה אנו יכולים לבטא את אותה שייכות פנימית שגילנו ביום הכיפורים, בידינו ממש – בנענוע ארבעת המינים.
וידוע משמו של הגר"א, כי השמחה באה על דבר חידוש – שינוי. ואכן השמחה הרבה שיש בחג הסוכות היא, עת אנו מצליחים לחדש – להשתנות, ולהכניס את חיינו בתוך אותה שייכות נפלאה שגילינו ביום הכיפורים, שייכות שיש עמה תביעה, שייכות שמתבטאת במעשים שלנו בפועל.