אווירת ימי בין הזמנים מתאפיינת בתחושה משוחררת בלתי מחייבת, באופן כללי בימים אלו אין סדרים קבועים ותובעניים, האדם כביכול נתון ברשות עצמו לחלוטין, עתותיו בידו, ברצותו יעשה כך וברצותו יעשה אחרת. ועלינו להתבונן בכנות, מהם הסיכונים הכרוכים בתחושה שכזאת.
ניתן להבחין בנקל כי פעמים רבות כאשר האדם יוצא ונחשף לעולם, כמו במפגש עם בני אדם שונים בדעותיהם, או יציאה לנופש וטיול, או כל גילוי של דבר חדש בעולם, מתעוררות אצלו כל מיני מידות מגונות שאינם רצויות, כמו, קנאה, תחרות, תאווה, וגאווה, ויש להתבונן מדוע זה אכן כך? מדוע שלא יתגלו ויתעוררו דווקא מידות טובות כמו, חסד, נדיבות, צניעות, וענווה?
נראה כי סוד הדבר נעוץ במהותה הבסיסית של יראת שמים, אשר ענינה הוא, הכרה בכך שהאדם אינו ברשות עצמו. תיבת 'שמים' הינה מלשון 'שם', כלומר יש שם משהו גבוה יותר, האדם אינו יכול לפעול ולהתהלך בו להנאתו כבשלו, אלא אימת רבו המחייבו ומצווהו בתרי"ג מצוות – עליו.
כך אנו מוצאים אצל אברהם אבינו שאמר לאבימלך (בראשית כ, יא), "כי אמרתי רק אין יראת אלו' במקום הזה והרגוני", וביאור הדבר הוא, כי חוסר יראת ה' מביא את האדם לחשוב שהכל שלו, ואם באה אשה חדשה גם היא שייכת למלך, עד כדי כך שאף יכולים להרוג על כך, כי הכל שלהם.
כאשר לאדם יש יראת שמים, הוא ניגש לעולם מתוך תפיסה שהוא אינו מהלך כבשלו, אלא יש רשות מעליו, תפיסה זו בכוחה לגלות אצלו בכל מפגש עם העולם, מידות של נדיבות וענווה וכו', הוא אינו משייך מיידית כל דבר אליו, ומסוגל לקבל ולשמוע שיש כאן משהו ומישהו אחר, לא הכל שלו.
אולם כאשר גישתו של אדם לעולם היא חסרת יראת שמים, הוא חש כביכול שהעולם הינו רכושו הפרטי, והכל בו נועד להנאתו ותועלתו האישית, ולכך בכל מפגש שלו עם העולם, יצופו ויעלו אצלו מידות רעות של תחרות וגאווה וכו', שכן לגישתו העולם שלו, והכל משויך אליו. זו אפוא הסיבה שעל פי רוב כאשר אדם יוצא אל העולם מתעוררות אצלו מידות מגונות, שכן אלו רק מחזקות את גישתו חסרת היראה, שכביכול הכל שלו.
ואמנם כן הדבר גם כלפי ימי בין הזמנים. במהלך ימי שגרה המחייבים והתובעניים קל לנו יותר לחוש את תחושת עול יראת שמים, המצווה עלינו לעשות מתוך הבנה שאיננו ברשות עצמנו. אולם כאשר איננו תחת מסגרת מחייבת ותובעת, כאשר שוב אנו ברשות עצמנו, קל לנו ליפול בקלות יתירה לתחושה שהכל בידינו, וגישה זו עלולה להביא את האדם לידי סכנה רוחנית וגשמית כאחת רח"ל כדברי אבע"ה.
כאשר נעמיק בדבר נבחין ברובד נוסף, כי כאשר אדם ניגש אל העולם עם יראת שמים, הוא מבין שלא הכל ידוע ומוכר לו, וממילא תמיד יהיה לעולם דברים חדשים ללמד אותו. אך אם אדם חסר יראת שמים, ומהלך בעולם כבשלו, הרי שכביכול כבר אין לעולם מה לחדש לו, הכל מוכר לו, הוא אינו לומד דבר לא על עצמו ולא על העולם, ורק מפתח ומעצים בקרבו מידות רעות ומגונות.
מעתה, עלינו להשריש בתודעתנו שאיננו ברשות עצמנו. ובפרט בתקופת בין הזמנים שבה יש נטייה לחשוב שזהו הזמן שלנו וכביכול העולם שייך לנו, עלינו לחדד את ההכרה שיש רשות מעלינו, והעולם אינו מוכר וידוע לנו זה מכבר, אלא יש לנו עוד רבות וגדולות ללמוד ממנו. אכן עלינו לנפוש ולהנות, לעצור ולנוח, אך זאת דווקא מתוך יראת שמים, מתוך תפיסה והכרה שיש רשות אחרת העומדת מעל העולם כולו, ויש מקום ללמוד ממנו כל העת עלינו ועליו.