ההיסטוריה של עם ישראל הוא מסע גדול המורכב מאינספור מסעות. החל במסע היציאה ממצרים, דרך המסע במדבר, והכניסה לארץ ישראל, גלויות בבל, חזרה מבבל, והמסעות המתמשכים לספרד, לאשכנז, לסוריה, לפולין, לאמריקה, ושוב לארץ ישראל, 'מסעות' זהו עצם המהות של האומה שלנו.
מ”ב מסעות נסעו ישראל, כל מקומות החניה שכלל ישראל חנה בהם נקראים מסעות, ויש להתבונן מדוע מקומות אלו קרויים מסעות ולא חניות?
נראה כי טמון כאן עיקר גדול בעבודה ובאמונה. יהודי כל חייו בעיצומו של מסע. לא משנה בני כמה אנחנו, או כמה השגנו, תמיד נהיה במסעות, אין לנו מקום שהוא המימוש הסופי, אנחנו תמיד לקראת משהו. כלל ישראל לעולם אינו חונה הוא במצב מתמיד של מסעות. התנועה והחיפוש להתפתח ולהתקרב הם חלק בלתי נפרד ממהותנו, אנחנו תמיד בדרך.
בעידן החיים שלנו אנו עלולים לאבד את התכונה הבסיסית הזו, התרבות העולמית מקדשת את ההישגיות ואנו מושפעים ממנה, נוטים אנו לחשוב ולהאמין שמטרת ותכלית החיים היא "להגיע" ו"להשיג"; להגיע לנקודה שבה נוכל להרגיש מרוצים. אנו דוחים את השהות במסע, ותחת זה אנו מחפשים מקום יציב להיות בו, להגיע אליו ולנוח. לדוגמה, בחור שקיבל שידוך מוצלח חושב לעצמו השגתי שידוך נהדר, ממשפחה כה מכובדת וכו' הצלחתי! אך לאמיתו של דבר הוא לא הגיע לשום מקום, כעת הוא רק מתחיל.
למסע הזה יש ממד נוסף, יעד המסע שלנו אינו מוגדר מראש, ולא מושג במלואו. כלל ישראל יצאו ממצרים לקראת יעד בלתי ידוע. הם היו שרויים במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להשיג בדעתם את קבלת התורה והשראת השכינה, ובכל זאת הלכו. וכך, הכתוב "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב), אינו מבטא רק אמונה בכך שלא יהיו להם סכנות בדרך, ושהבורא עולם יספק להם מים ומזון, אלא הוא מבטא את ההליכה 'אחרי' ה' במדבר, גם שאינם יודעים כיצד יתפתח המסע אל מציאות חדשה ולא מוכרת, זהו החסד נעוריך של כלל ישראל.
המסע של ישראל הוא התפתחות ושינוי תמידי לקראת דבר שעדיין לא ידוע מהו, וכיצד הוא יופיע. וכך גם צריכה להיות מציאות חיינו, מסע תמידי לעבר מקום שאין לנו מושג לגביו. אולם אנו, דוחים את מקום המסע, ותחת זה אנו מחפשים מקום יציב ומוכר להיות בו, להגיע אליו ולנוח.
בימינו בקרב בני התורה יש לחץ ותחרות גדולה, ואכן אחת מהסיבות העיקריות ללחץ זה, היא ללא ספק השאיפות. כי על אף שהאדם צריך לרצות להתפתח ולגדול כל העת, עדיין יש לנקוט בגישה של מסע.
מהותו של מסע הפוך משאיפה, משום שהשאיפה עוסקת תמיד בתוצאה הסופית, להגיע ליעד כלשהו ולהצליח. השואף רואה במסע ארוך דבר שצריכים להיות אחריו, מה שמייצר לחץ וחרדה, ואילו המסע הוא התמקדות בדרך ולא ביעד, וכך על ידי שאיפות אנו מפסידים את מעלת המסע והתנועה.
כמו כן השאיפות הן לדבר מוגדר וידוע מראש, אשר קיים רצון להיות שם, וכך הן מייצרות לחץ מכח הפער בין המקום בו עומד האדם לבין המקום אותו הוא רואה ועל כורחו עדיין אינו שם. ואילו המסע מהותו שאיפה אכן לצאת מהמקום, אך היא לעבר מקום שאינו ידוע מראש, וממילא אין פער שמוליד לחץ. המסע היא מעלה המבטאת את התשוקה ללכת ולהתקדם, היא כזו שאכן דוחפת ומובילה את האדם אך בלי לחץ.
עלינו לחזור לתכונתנו הבסיסית והאמיתית, של נסיעה והתקדמות מתמדת, לעבר יעד שאיננו מנסים לתפוס ולהגדיר. עלינו להתבונן לתוך עצמנו, האם אנו בעמדה של מסעות או שאנו מחפשים את המקום הבטוח והקבוע? האם אנו מוכנים לקחת סיכונים ללכת למקום שמהווה עבורנו יעד, אך אין לנו תמונה שלו מול העיניים? או שמוכרחים אנו ליעד מוגדר.