שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, אלו הם ימי אבלות כנגד הימים שבין בקיעת חומות ירושלים עד לחורבן בית מקדשנו. וכבר טרם כניסתנו לתקופה זו עלינו לעצור ולהתבונן מה ענינה של אבלות זו כיצד היא נוגעת לימינו אנו, ומהי עבודת הימים המוטלת עלינו?
האבלות על חורבן בית המקדש אינה רק ציון וזיכרון למאורע היסטורי, זאת אבלות על מציאות אשר הולכת ומתהווה מיום ליום ומשנה לשנה, וכל עוד לא בא גואל ומבשר, מעמיקה הגלות ומחריף החורבן. וכעניין שאמרו בירושלמי (יומא א, א) " כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו".
בית המקדש הוא המקום אשר בחר בו הבורא יתברך להשרות את שכינתו, וכך נעשה למקום קדושה. כמ"ש (דברים י"ז, ח') "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלו' בו". והדבר הראשון שנהרס ונחרב הוא מקום השכינה פה בעולם. ונראה כי לצורך תפיסת מהות החורבן, ראשית עלינו להבין מהו המושג 'מקום'.
מהותו של מקום הינו ייחודיות וקביעות ברורה לדבר מסוים. לדוגמה, ארמון מלוכה הוא מקום המלך, כאשר אדם נמצא בארמון, הרי שהוא נמצא כעת עם המלכות, גם אם המלך לא נמצא שם באותו הרגע, וכבר בכניסתו אל מקום המלכות – הוא פוגש את המלך. זו גם הסיבה שיש לנהוג כבוד בכיסא האב, שכן כסאו הוא מקומו הקבוע, האב נמצא שם גם אם כרגע הוא לא יושב שם.
בבית המקדש הבורא עולם ייחד מקום קבוע לקדושה, שממנו ניתן היה לצקת קדושה. הקדושה חייבת שיהיה לה מקום, רק אז היא יכולה להימצא, אך בהיעדר מקום חלילה, הרי היא שורפת ומכלה, ובלתי ניתן להשתייך לקדושה בלא שיש מקום מיוחד לכך. ועל כן, כל עיקר הצער שלנו הוא, שעתה חסרנו כל זאת, אין מקום קבוע ומיוחד לבורא בעולם, והקדושה נעדרת מעולמנו.
ניתן להבחין בריחוק הגדול שלנו בעצם תפיסת מקום המקדש, ביחס שלנו לכותל המערבי, אשר לעיתים רבות נתפס בעיננו כאתר היסטורי, שכל סביבתו נראית כאטרקציה תיירותית רח"ל. פעמים רבות אנו נתקלים בדחף לעלות ולבקר במקומות נוספים באזור, לראות את רצפת העזרה או את הר הבית וכו', רק כממצא ארכיאולוגי היסטורי ומרגש, בעוד שעיקר העיקרים חסר מן הספר.
אכן, גם הקלות והזמינות שיש לנו היום לבא ולהתפלל אצל שריד בית מקדשנו, לעומת ההכנה הרבה שהייתה נצרכת כאשר עמד על תילו, גם היא מכהה ומטשטשת את התפיסה והמבט על מקום השכינה. שהרי בזמן המקדש, טרם העלייה וההגעה אליו היו זקוקים לעבודה רבה, ולימים שלמים של הכנה וטהרה, לקראת הביקור במקומו ובהיכלו של הבורא.
אמנם אף שעיקר המקום חרב בעוונותינו, עדיין גם האדם הפרטי יכול לשמש מקום קבוע להשראת שכינה, כמבואר בנפש החיים (א, ד). ובאמת בדורות הקדמונים אותו מקום קבוע היה מקום גדול וחשוב, כדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ג, נב) שכתב, ששכל האדם הוא מקום השכינה. אכן אצל הרמב"ם השכל היה מקום להשראת שכינה, אולם אנו בעוונותינו חסרנו אף זאת, אך עדיין יכולים גם אנו ולו במעט, להכין מקום קדושה קבוע לבורא בתוכנו.
זו אפוא עבודת הימים, לנסות ולייחד מקום קדושה קבוע בתוך החיים שלנו, שכן רק כאשר יש איזה קביעות כזאת, ניתן בכלל להתחיל להבין מהו החיסרון של היעדר מקום שכזה. בימים אלו עלינו לשאול את עצמנו ביתר שאת היכן הבורא נמצא בחיינו, ולהכין מקום מיוחד לקדושה בתוכנו, רק כך נוכל להשתייך ולו במעט לעבודת הימים.
נוכל לעבוד ולהתבונן על כך בשהיית מה קודם קריאת שמע ישראל, לייחד מקום קבוע ולצייר במחשבתנו שזהו הזמן והמקום הקבוע שבו הבורא נכנס ונמצא בחיינו, ונוכחותו ממלאת את כל מציאותנו. גם טרם עמידתנו לתפילת שמו"ע, באמירת "תהילות לקל עליון", נוכל לצייר ברוחנו כי כעת אנו באים לפגישה הקבועה שלנו עם המלך, וכך נתחיל לייצר מקום קבוע לבורא יתברך בחיינו.