אחד התפקידים החשובים של העין היא להגביל את כמות האור הנכנס. כאשר יותר מדי אור נכנס, האדם לא רואה דבר. לעין יש צמצם מיוחד המונע מכל האור לחדור, ורק בזכותו האדם יכול לראות. לא בכדי כינו חז"ל את העיוור 'סגי נהור' שאצלו יותר מדי אור נכנס ומונע את ראייתו.
תפקיד העיניים הוא לסנן ולאפשר רק לחלקים נכונים וראויים לעבור ולחדור פנימה. ועל כן ניתן לראות במקומות רבים את הביטויים “טוב בעיניך” "טוב בעיני ה'", שהם ביטויים לכניסת הדבר הנכון במקום הנכון.
בלעם היה "שתם עין", רש"י ראה לנכון לתאר לנו במדויק כיצד נראתה עינו העיוורת כלשונו, "עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח". עין פקוחה אצל בלעם, מבטאת את צורת הנבואה והחיזיון שלו – חזון בו הכל נכנס ללא כל גבול, הכל בר השגה ואפשרי. בלעם ניסה לחזות חזון שבו אין מגבלות, חזון שבו הכל נכנס. הוא רצה לראות את מה שלא ניתן לראות.
בלעם הרשע מנסה להשיג את הסכמת הבורא לקלל את ישראל, אף שידע שהוא בחר בהם, ורוצה בהנהגת ברכת כלל ישראל, וכל זאת על ידי ניסיון להתחבר להשגחה גבוהה נסתרת של 'דעת עליון' שאינה קיימת בעולמנו. בלעם חשב כי ניתן להגשים את מטרת הבריאה באמצעות זעם הבורא, הנהגה נסתרת ונעלמת שאינה שייכת לעולמנו. וגם לאחר שהבין שהקדוש ברוך הוא אינו רוצה בקללת ישראל, הוא אומר, “רוצה ולא רוצה לקללם, אזכיר עוונותיהם והקללה תחול על הזכרת עוונותיהם", כביכול אוריד לעולם הנהגה מחודשת היושבת על הזכרת עוונות.
אולם ניסיון שכזה בסופו של דבר מוביל לעיוורון. ואכן, יש להתבונן את מה בלעם לא הצליח לראות? מהו הדבר אותו ניתן לראות רק כאשר יש שתי עיניים?
עין אחת אינה יכולה לקלוט תלת ממד, הכל אצלה הוא דו ממדי. 'שתם העין' ענינו אי יכולת לראות תלת ממד. המשגיח זצ"ל נהג לומר כי המשמעות של עולם תלת ממדי בקדושה הוא עולם עם עומק, מי שהכול אצלו רדוד ונמוך, ללא עומק. ואינו מסוגל לראות קדושה בעולם, אין לו עולם תלת ממדי, ובדומה לעוור בעין אחת שאינו מסוגל לתפוס עומק.
חוסר הראייה של בלעם התבטא בכך שלא היה מסוגל לראות עומק וקדושה, וכפי שמצינו בחז"ל שכאשר ראה בלעם את הבורא יתברך מונה רביעותיהן של ישראל, מתי תבוא טיפה שנולד הצדיק ממנה, אמר בליבו, מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם. דהיינו בלעם לא יכול היה לראות עומק, וכל כולו היה תפוס רק מראיית התאווה השטחית.
לעתים קרובות , נראה כי העובדה שהכול מושג ואפשרי הוא יתרון, נוטים אנו לחשוב שכשרונו של אדם נמדד לפי מהירות תפיסתו ויכולת השגתו, בעוד שההפך הוא הנכון, כשהכול בר השגה, אין השגה של עומק ושל קדושה. שכן האופן לגלות עומק הוא רק דרך מורכבות ומסובכות. ורק מי שמוכן להסכים עם קושי אי הבנה או מורכבות, מסוגל לגלות דרכו את העומק. עומק המעלה שיש בתאווה מתגלה רק מכוח הסתירה שיש בה. העובדה שהכול היה מושג אצל בלעם לא אפשרה לו לראות עולם של תלת ממד.
מסר זה נכון בין בלימוד ובין בחיים עצמם. העומק בסוגיה מתגלה רק מתוך מוכנות להבין כי לא הכל בר השגה, לימוד של ספר בונה אותנו רק כאשר מתעוררת בנו התנגדות לדברים הכתובים, עומק בשלום בית מתגלה רק מתוך החזקת מורכבות ושוני, לעיתים אנו מתעלמים ומבטלים דעות ותפיסות הנוגדות את תפיסותינו, בעוד שדווקא רק דרך הדעה ההפוכה והניגודיות נוכל להגיע לעומק ולהבנה עמוקה יותר בחיים.
תפיסת עומק באה רק אם אנו מוכנים להסתובב עם קושיה או אי הבנה משך זמן, לגלגל את הקושי, להחזיק במורכבות מבלי לפתור אותה מיד. אנחנו רוצים וחושבים מיד על פתרונות; כמו שתרבות העולם עסוקה כל העת במציאת פתרונות לבעיות, כך אנו גם מתייחסים לחיי תורה, בעוד שבאמת התורה אינה צריכה פתרונות, כי אם עבודה מתמדת הקיימת דווקא במורכבות עצמה.