"וישבו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ" רש"י: כל הוצאת דבה לשון חינוך דברים שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו, כמו (שה"ש ז, י) דובב שפתי ישנים. וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר מוציאי דבת הארץ רעה, שיש דיבה שהיא טובה.
לכל אדם יש עניינים שונים ומגוונים המעניינים אותו ועליהם נסובים נושאי השיחה שלו. כשם שפניהם שונים, כך גם דעותיהם והעדפותיהם שונות. ומשכך מתעוררת פליאה, כיצד הצליחו המרגלים לגרור ולסחוף את כלל ישראל עמם ללא יוצא מן הכלל, לדעה אחידה על הארץ, מבלי שהיו מתנגדים כלשהם או אנשים שחשבו אחרת?
ואכן כשנתבונן בדבר נבחין כי כמעט בכל דיבור רע, השומע דיבור רע על חברו, מצד הטבע הפשוט יהפוך גם הוא להיות מספר בעצמו. ומכך נראה אפוא, שללשון הרע יש כוח עצום היכול לגרור את האדם ולכלול אותו בעולמו, כמעט ללא יכולת התנגדות.
לשון הרע מכונה ‘הוצאת דיבה’, מלשון ‘דובב שפתי ישנים’, משום שהוא דיבור שאינו נשאר אצל השומע, אלא ממשיך ומתפשט גם על ידי השומע. ‘הוצאת דיבה’, כפי שפירש רש"י, היא 'חינוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו', כלומר, היא גורמת לאחר לעשות את מה שהמדבר עושה, מה שהוא לא היה עושה מצד עצמו.
חינוך מבוסס על כך שהמחנך מכניס את החניך לתוך העולם שלו וגורם לו לעשות דברים שהוא לא היה עושה מיוזמתו. גם דיבור לשון הרע, במהותו, הוא דיבור שמכניס את השומע לתוך העולם של המספר. כאשר אדם מספר לשון הרע בצורה כזאת שהשומע ימשיך ויספר אותה הלאה, הוא בעצם חינך אותו לדבר דיבור רע.
לשון הרע אינו רק דיבור רע או הבעת דעה ביקורתית על אדם כלשהו, אלא אף מוציא וחושף את האדם כולו בחוץ באור רע. האדם שעליו דובר מקבל הגדרה שלילית, ואם קודם נחשב לישר, עתה הוא מוגדר גזלן. לשון הרע מוגדר כנזק לאדם, משום שעיקר הפגיעה היא שהאדם כולו נכנס תחת ההגדרה הרעה ומעתה כך רואים אותו.
הטמעת הגדרה לא רק שקשה להתנגד לה, היא אף מסחררת אותנו אחריה. ההגדרות נושאות את עצמן הלאה ואינן נעצרות. כאשר אנו רוצים להפיץ רעיון מסוים, אנו נותנים לו הגדרה, והיא זו שממשיכה לרוץ גם ללא תמיכה נוספת. כשמצמידים לאדם תגית כמו ‘פושע’ או ‘אשם’, הן מתקבעות כעובדה בלתי ניתנת לערעור.
ואכן נענשו המרגלים מידה כנגד מידה, לשונם השתרבבה עד טבורם. וטעם הדבר, כי הטבור הוא מרכז האדם ומקום תחילת יצירתו, והמרגלים הלא הוציאו דיבה רעה, והגדירו את מרכז המבט על ארץ ישראל כדבר רע, ולכך נשתרבבה לשונם שהוציאה דיבה עד טבורם, עד מרכז חיותם ומתו.
הוצאת דיבה אינה בהכרח לצד הרע, יכולה היא להיות גם לצד הטוב וכפי שכתב רש"י, "יש דיבה שהיא טובה", וביאור הדבר, אדם האומר לפלוני הגדרה חיובית על אדם כלשהו, מעמיד שהמבט המרכזי על אותו אדם צריך להיות על פי אותה הגדרה, באמירתו זו הרי הוא דובב את השומע לחשוב ולהתנהל כלפי אותו אדם על פי הדיבה ששמע ממנו.
דיבור לשון הרע מעביר מידע באופן הגורם לשומע לדבר עליו, בדיבורו הוא מכניס את השומע לעולמו שלו, וזהו הרבה יותר מדיבור בעלמא. בנקל נוכל למצוא כוח זה בתקשורת ועיתונות, אשר בידם לקבוע את השיח על מה ידברו ואיך, ולדובב את הקוראים לעסוק בנושא ובהגדרה מסוימת, ולא בכדי נדרשת בזה זהירות יתירה.