"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה" פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. (שבת קטז, א) נסעו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות וזהו ויסעו מהר ה' שהיתה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר ה' וזהו פרענות ראשונה. (רמב"ן דברים י, לא)
בריחה של תינוק מבית הספר, אינה נובעת מכך שהעולם החיצוני מגרה אותו, אלא מחוסר התאמה בינו לבין הלמידה. ההתאמה של תינוק היא למשחקיו, ואילו הלימוד הוא יותר מדי עבורו, ומכאן הבריחה. הבריחה של תינוק מבית הספר הינה תיאור של תינוק תקין ובריא בנפשו, תינוק שאינו מבקש לברוח מבית הספר הוא חריג ולא טיפוסי עד שיש לבחון את הסיבות לכך.
פרשת “ויהי בנסוע” באה להפסיק בין שתי פורענויות. וברמב"ן מבואר כי הפורענות הראשונה היא הנסיעה מהר ד' כתינוק הבורח מבית הספר. ההשוואה של כלל ישראל לתינוק הבורח מבית הספר, מדגישה שלא היתה התאמה בין ישראל לתורה. נסיעתם מהר סיני הייתה בעיקר עזיבה של המקום, ולא נסיעה לקראת מקום חדש. בדומה לתינוק הבורח מחוסר התאמה ללימודים.
ועלינו להתבונן, ממה בדיוק עם ישראל ברח, הרי הם כבר קיבלו את התורה, ואמרו “נעשה ונשמע”. מה שמעיד על התאמה גמורה בינם לבין התורה? ואמנם כתב הרמב"ן, שחששו פן ירבה עליהם תורה ומצוות, אך זהו עצמו פלא, שהרי הם כבר קיבלו את תרי"ג המצוות וידעו שאין יותר מזה. אם כן מה עמד במקור החשש?
אכן, כשנוסיף להתבונן בדברי הרמב"ן נמצא, שפורענות הבריחה הובילה אותם לחטא המתאוננים ומתאווי התאווה. ובתיאור תאווה זו כתב הרמב"ן, "שלא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים". וכמובן הדבר מעורר תמיהה, הלא מי יתאווה לאכול פחמים?
תיבת אדם היא מלשון “מאד”, בתוך נפשו של כל אדם טמון כוח פנימי עז של רצון לעשות יותר, להיות יותר ממה שהוא כיום. האדם בטבעו נוטה לרצות מעבר למה שהוא יכול ומסוגל במצבו הנוכחי, ולרצות דברים שאינם מתאימים לו באותו זמן. "מאד" הוא רצונו של האדם לגדול ולפרוץ גבולות עצמיות, על ידי עשיית דברים שאינם בהכרח מתאימים ותואמים לעולם בו הוא נמצא.
נטייה זו קיימת אצל האדם בכל מקרה, ואם היא אינה מופנית לתחומים רוחניים שמפרים ומגדלים אותו, היא עלולה להוביל לתחומים מגושמים וארציים. כאשר פנייה זו אינה מנווטת נכון אל תורה ומצוות, היא פונה למקומות שונים וזרים וחוצה את הגבולות הטבעיים בתשוקות פיזיות, כאכילת פחמים ומאכלים מקולקלים.
אחר שכלל ישראל קיבלו את התורה, הם ברחו מהר סיני. הם לא רצו להפנות את הרצון שלהם ליותר, העובדה שכלל ישראל חששו שמא ירבה להם תורה ומצוות, מעידה על חשש להפנות את הרצון הזה לכיוון התורה, לרצות בדבר שאכן נראה לא מתאים. בעוד שהדרישה הייתה למנף את המאוד לתורה ומצוות גם כאשר זה לא נראה מתאים, ולכך בהכרח נטייה זו הלכה לאזורים אחרים וזרים כמו לאכול פחמים ודברים מוזרים.
בטבעו של האדם טמון רצון לפרוץ גבולות ולהתרחב. חשוב להכוון ולמקד את הרצון הזה לאזורים חיוביים. על האדם להפנות את רצונו העז לגדול ולפרוץ אל כיוון התורה, לחתור לעולם רוחני שאינו מוכר ואינו מתאים לו במבט ראשון. תפיסה זו חשובה ועמוקה, והיא צריכה להוות חלק מהחינוך שלנו. כאשר מחנכים ילד, יש לזהות את רצונו העז לפרוץ ולהתרחב ולא לכבל אותו, אלא להדריך אותו להפנות את הרצון הזה לדברים חיוביים. אם לא נעשה כן, הרצון הזה עלול להוביל לדברים שליליים זרים ומשונים המנוגדים לצורת אדם כתאווה לאכילת פחמים.