מובא בספרים (ראה יערות דבש ב', י"א. ברכ"י או"ח תצג, ד) שיום ל"ג בעומר הוא יום פטירת רשב"י. מסורת בידינו שיום זה נקרא יום הילולא דרשב"י (אדרא זוטא האזינו, רצו) משום שקודם פטירתו גילה רזי תורה כמוסים ונוראים, וזו אחת מן הסיבות שאנו שמחים באותו יום. ואכן יש להתבונן – מה משמעות גילוי הצפונות דווקא סמוך לפטירה? ומהי נקודת העבודה שנתגלתה לנו ביום זה?
כאשר נתבונן על חיינו נבחין שאנו חיים בעולם מוחשי, מלא וגדוש בתחושות והרגשות. עולם שבו אנו מרגישים וחשים רק את המידות והרצונות שלנו, ומחמת שזהו העולם אותו אנו מכירים ובתוכו אנו חיים, קשה לנו לתפוס את העולם הרוחני כעולם מלא וגדוש.
בעולם הזה אנו חשים כל דבר ומרגישים כל פרט, ובשל כך הוא נתפס אצלנו כשלם ומלא פרטים, ואילו עולם הרוח אינו נתפס אצלנו כעולם שלם, וגם כי אנו מאמינים בו בוודאי, אין לנו די ציור על גודל היקפו העצום והרב של עולם מופשט ושכלי זה.
אולם עלינו לדעת, כי עיקר הלימוד והעסק בדברי קבלה ופנימיות התורה הוא לגלות לנו, שהעולם הרוחני הוא עולם שלם מלא בפרטים ופרטי פרטים של מלאכים, היכלות ועולמות וכו', הרבה יותר מהעולם המוחש. זהו עולם שיש בו פרטים וסדרים אחרים ועל פיו ניתן לראות וללמוד את כל פרטי החיים כולם באופן עליון יותר.
לימוד קבלה דורש בגרות, עד שיש שכתבו (ש"ך יו"ד רמו, ו) כי אין ראוי ללומדו קודם גיל ארבעים, ושורש הענין הוא, שבכדי לעסוק בעולם נסתר ומופשט, יש להתנתק ולו במקצת מהעולם המורגש והמוחש. גיל ארבעים מבטא את הבגרות הנצרכת ללימוד שכזה, וכלשונו של רבינו יונה (שע"ת ב, ז), "כי יעמוד האדם בחצי ימיו, ורואה כי הימים הולכים ודלים, ותחל הריסות הבנין" וכו'. לצורך לימוד קבלה נדרש יחס ומבט שונה על החיים, שאין בדרך כלל לאדם צעיר המחובר למוחשיות בכל מאודו.
חלילה לנו מלהשתמש בלימוד פנימיות התורה כדי ליפות ולשכלל את העולם המוחשי שלנו. להפך, עלינו ללמוד ממנו שהעולם הרוחני הוא הוא עולם מלא ושלם, שכדי להשיגו יש לעזוב ולהתנתק ולו במעט מהעולם המוחש והמורגש.
פטירת האדם מהעולם הזה, היא מעבר מעולם מוחש ומורגש לעולם שכלי ומופשט, ועל כן אנו מבקשים בסליחות, "פדינו ממהומת מות ואחור בל נסוגה". עזיבת האדם את העולם עלולה לייצר אצלו מהומה: כיצד יסתדר בלי העולם, ואיך אחרים יסתדרו בלעדיו? על כן אנו מבקשים, שנשאר רגועים מתוך ידיעה ברורה שאנו לא נסוגים אחור, אלא ממשיכים ועוברים לעולם אחר, מלא ושלם, שכלי ומופשט.
מהילולת רשב"י אנו למדים, כי שומה לקחת מוסר, להפחית טביעתנו בגוף המוחש ולעזוב מעט את העולם המורגש, הגם שזו אחת מהעבודות הקשות לאדם, שאינה קלה אף לא בגיל מבוגר. וכפי שאמר הגר"י הוטנר זצ"ל כי רק על ידי לימוד מוסר ניתן ללמוד קבלה, שכן על ידי המוסר ניתן להתנתק קצת מעולם של גוף מוחש ומורגש, ולהכניס את הגוף ולשייכו לעולם פנימי ועליון יותר.
התנא האלקי רשב"י חי בעולם של רוח כמציאות גמורה, ולכך יחסו ליום המיתה שלו היה עם משמעות אחרת לגמרי. כתוב בזוה"ק שתיאר לתלמידיו כיצד נכנס לעולם שלם והבורא מקבל את פניו וכו', ולכך דווקא בשעה נשגבה זו של שעת פטירתו, עת היה רחוק כמטחווי קשת מכל שייכות ונטייה קלה שבקלות לעולם של גוף מורגש ומוחש, או אז גילה צפונות ונסתרות בתורה, השייכות ונוגעות לעולם עליון, שכלי ומופשט. לכך יום פטירתו הוא יום ההילולא שלו.
זוהי אפוא הסיבה לכך שביום זה נהגו לעשות מדורה, שכן האש עולה למעלה ומכלה את מה שלמטה, השריפה מבטאת את ההתנתקות מעולם של גוף מוחש ומורגש, אל עבר עולם עליון שכלי ומופשט. ועבודתנו ביום זה ליתן אל לבנו, להתנתק ולו במעט מהשקיעות הטובענית שלנו בעולם מוחש ומורגש.