"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ד'." רש"י: רבי אלעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש. (ויקרא י', ב')
המונח 'גבולות' בעבודת ה' מוכר לנו בהקשר של הבחנה בין טוב לרע, כלומר בין מצוות לעבירות. יהודי שומר הלכה מגדיר לעצמו גבולות כדי למנוע כל סטייה, זלזול או התקדמות שאינה לרוחה של תורה. אנו מכירים את מנגנון ההגבלה הזה בתחומים של משיכות לתאוות ואיסורים. אך לצד הטוב, לכאורה היה נראה כי אין גבול לקרבה אל הבורא.
חטאם של נדב ואביהוא כפי שמתואר במקרא, היה בהקרבת קטורת ללא ציווי מפורש מה’. רצונם היה להתקרב לבורא דרך עבודת המשכן מבלי הנחיה וציווי מפורש על כך, ומכך למדנו כי התקרבות ללא ציווי אסורה. עלינו להתבונן מה ענינו של חטא זה, הלא כל רצונם בזה היה לעשות רצונו יתברך, ומה בכך שניסו לעשות מעבר למה שנצטוו?
מהכוונות ההכרחיות בעבודת הקרבנות היא הקרבת הקורבן 'לשם מי שאמר והיה העולם'. שאר המצוות יכולים להיעשות אף ללא כוונה זו, אולם מעשה הקרבן נשתנה מהם. הסיבה לכך היא שבהקרבה אנו מבטלים חלק מן העולם ושורפים אותו. עבודה שכזו עשויה להעלות בנו תפיסה שכביכול נוכחותו של הבורא בעולמנו מובילה לאבדון וכיליון של העולם, ולמחשבה שככל שנוכחותו יתברך תגדל יותר – כך העולם יהיה בטל וחסר משמעות יותר לעומת האין סוף של הבורא יתברך. בעוד שבאמת הבורא יתברך כן חפץ בקיום העולם שברא ואינו מעונין בביטולו.
לפיכך על הכהן להקריב את הקרבן 'לשם מי שאמר והיה העולם' – לגלות שאף שצורת עבודת הקרבת קרבן מביאה כיליון, אין רצונו בכילוי העולם, ואף עבודה זו הוא לשם מי שאמר והיה העולם. כיליון זה טומן בחובו קיום עמוק וגבוה יותר. תורה ומצוות מטרתם להביא לכך שהבורא עולם ישכון בעולמנו בעודו ממשיך להתקיים כפי שרצונו התבטא דרך בריאת העולם.
הפלא הזה, שהעולם יכול להיות קרוב לבורא עולם ובמקביל להמשיך ולהתקיים, אפשרי רק באמצעות ציווי של הבורא, שכן ציווי ה’ הוא אינו רק גילוי רצונו, אלא גם התאמה בין העליון לתחתון והכנסת רצונו לתוך מגבלות העולם. רצונם של נדב ואביהוא בהקריבם קטורת ללא ציווי ד', היה להתחבר לעצם הרצון של הבורא מעבר למגבלות העולם. הם אכן הצליחו במטרה זו, עד שהכתוב מגלה עליהם שמתו “לפני ה'". אך עם זאת בכך הם הביאו לביטול של עצמם, כי הם התחברו לרצון של הבורא שהוא מחוץ לגבולות העולם ואינו בא בהתאמה עם סדרי העולם.
ברש"י הובאה דעת ר’ אלעזר שמותם של נדב ואביהוא היה מחמת שהורו הלכה בפני משה רבן, ודעת ר’ ישמעאל שחטאו בכך שנכנסו שתויי יין למקדש. חטאים אלו לכאורה אינם מוזכרים במקרא כלל. אך כאשר נעמיק נבחין כי שני החטאים הללו אחד הם. החטא בהוראת הלכה בפני משה לא היה בשל מרדנות ואי ציות, אלא רצון לבניית קשר עם הבורא מעבר לגבולות הציווי שנקבעו בתורה שניתנה על ידי משה רבינו. כך גם שתיית היין לא הייתה שכרות, כי אם עלייה לעולם של חשיבה מעבר למגבלות הקבועות של השכל.
למדנו אפוא, כי עבודת ד' נעשית דווקא בתוך מגבלות העולם והאדם, ורק כך השכינה יכולה לנוח בתוך העולם. אכן איננו רגילים להצבת גבולות בצד הטוב ותחושתנו בדרך כלל היא, שיותר הוא תמיד טוב ונעלה. משום כך אנו מרגישים דחף לכבוש את הכל, גם כאשר יש צורך הכרחי בגבולות, כמו חיקוי מעשי גדולים בלי התאמה לכוחותינו וגבולותינו וכדו'.
עלינו לדעת כי לפעמים נכון יותר להגביל את עצמנו לדרך מסוימת בעבודת ד' מבלי לנסות להסתער על כמה דרכים בו זמנית. לעיתים גם עלינו לעשות רק פרט ממצווה ולא מצווה שלימה, או ללמוד ספר מסוים רק בשבת ולא בשאר ימות השבוע מחמת גבהותו ועמקותו. כך במקום לדחות את כל הגבולות שהציבו לנו התורה, השכל והעולם כדי להתקרב כביכול, אנו דווקא כן מקבלים אותם, ורק על ידם משיגים קרבת ה'.