העץ הוא לכאורה ציור נפלא לעבודת ה', המסמל את ההתקרבות של הנברא מלמטה כלפי מעלה אל הבורא, מהזריעה למטה בארץ ועד צמיחת הפירות למעלה. אולם בפרשתנו אנו למדים כי פעמים נטיעת עץ עלולה לסמל את ההפך המוחלט, נטיעת אשירה כל עץ אצל מזבח ה' לא רק שאין בה ציור של עבודת ה', אלא מסמלת את ההיפוך הגמור – עבודה זרה.
מה בין נטיעת עץ אצל המזבח להשתחוויה לצלם ולאחד מג' העבירות החמורות, וכי איזו השתחוויה לפסל יש בפעולה זו? נראה אפוא, כי יש פעולות אשר בלבושם החיצוני אינן נראות לנו כעבודה זרה, ואדרבה, לעיתים יכולות אפילו להצטייר כעבודה נכונה, בעוד שבאמת זהו עבודה זרה לכל דבר וענין.
מבואר בחז"ל כי כל המעמיד דיין שאינו הגון, הרי הוא כאילו נטע אשירה אצל המזבח. וכלשונם (סנהדרין ז, ב.), אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר (דברים טז, יח), "שופטים ושוטרים תתן לך, וסמיך ליה (דברים טז, כא), "לא תטע לך אשירה כל עץ". אמר רב אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח שנאמר (דברים טז, כא), "אצל מזבח ה' אלהיך". ואכן עלינו להתבונן מדוע העמדת דיין שאינו הגון 'אצל' תלמיד חכם כמוה כנטיעת עץ 'אצל' מזבח?
מזבח הוא מקום החיבור והקשר בין הבורא לישראל, על ידי עבודת הקורבנות אנו כביכול מחברים בין הבורא לעולם, חיבור זה הוא חיבור המתחיל בעבודה מצידנו אבל תלוי ברצונו, כמו שאנו מבקשים, "רצה ה' אלו' בעמך ישראל", הבורא אינו פועל לפי מה שאנחנו רוצים, אלא הכל מתחיל מרצונו, ממילא המזבח מביא רצון שלא ניתן להגדיר מראש, ורק אם הבורא מרוצה מאיתנו יוצא מכך דברים טובים.
מהותו של תלמיד חכם הוא, מי שמבין שדברי תורה אינם קבועים וצפויים מראש, אין בהם שום דבר סגור, הכל פתוח ובכל פעם יכול לצאת תובנה אחרת, בכדי לדעת מה כתוב בסוגיה צריך לראות וללמוד מה כתוב, אבל לא ניתן לדעת ולצפות מראש מה כתוב בה. וכך התלמיד חכם מתייחס גם לדעת הבורא, הוא יודע שרצונו של הבורא כל כך רחב עד כי לא ניתן להבינו, ואי אפשר לקבוע מראש מה הוא הרצון שלו.
דיין שאינו הגון, אין הכוונה לדיין שיש לו נגיעות ונטיות אישיות במשפט, אלא לדיין שאין לו את מעלת התלמיד חכם, הוא תמיד יודע מראש מה יהיה, הוא נטה לדמות את הדיון שבא לפניו, לדינים שכבר היו לו בעבר, ולא מצליח לראות בו דיון חדש, ובזה הוא אכן דומה לעץ שעל אף פוריותו ונתינת הפירות, הוא צפוי מראש, ונותן פירות כפי הזריעה מלמטה למעלה.
רגילים אנו למדוד עבירה לפי הלבוש החיצוני שלה, ולכך עבודה זרה נתפסת אצלנו רק בפעולת השתחוויה לעבודה זרה, אולם באמת לכל עבירה יש לבוש פנימי ועמוק יותר, שבהסתכלות חיצונית לא מראה כל חיסרון, ורק כאשר נעמיק בדבר נגלה את תוכן העבירה בלבושים שונים.
בפרשה זו למדונו חז"ל, כי אדם שאין בו את מעלת התלמיד חכם, הלומד כל דבר מראשיתו כדבר חדש, ואינו מסוגל להיות פתוח בעסק התורה לסיטואציות והנהגות שאינם צפויות מראש, הרי הוא בתנועה של עובד עבודה זרה רח"ל, שכן הוא עובד את הבורא מתוך תפיסות מוסכמות וברורות מראש הקיימות אצלו, ולא מתוך תפיסה שכל ההנהגה באה מצידו של הבורא יתברך בלבד, ואין שום דבר ידוע או קבוע מראש.
