הימים שבין פרשת שמות לפרשת משפטים קרויים בספרים הקדושים ימי השובבי”ם, ומתוארים כימים מסוגלים לעבודת הקדושה. (של”ה תושב”כ תחילת שמות. וכן בכתבי האר”י שער רוה”ק, כז). ואם ברצוננו לגעת ולעבוד על כך ולו במעט, הרי שתחילה עלינו להתבונן מדוע עבודה זו שייכת ומותאמת לימים אלו דווקא. ויתכן שאם נבין זאת, נוכל אף להתבונן כיצד לגשת כראוי לעבודת התקופה.
החיים במהותם מספקים לאדם ‘הרגשים’ רבים ומגוונים, כמ”ש האבן עזרא (דברים ל, יט): “החיים הם לאהבה”, וכדברי הגרי”ס במכתביו (י): “כל חי מרגיש”. הרגשים אלו נובעים מהעולם שבו האדם חי. הם אינם חייבים להיות דווקא גסים וגופניים כאכילה וכדומה, ויכולים הם להיות גם עדינים ודקים כמו מכח דברי אמנות, או בעקבות תובנות ומחשבות על העולם. הכלל הוא, שכשיש לאדם ‘הרגש’ בעולם הרי הוא ‘חי’.
כלל ישראל במצרים כמעט ואיבדו את חיותם לחלוטין, המצריים רדו בם הן בגופם בעבודת פרך, והן בנפשם בהתנגדות מוחלטת של חכמת מצרים לחכמת התורה ול’הרגשים’ הבאים מכוחה, כך שעול השיעבוד לא איפשר להם שום ביטוי של הרגש כלשהו, ובלא כל הרגש הרי שאין חיות בעולם, וממילא נעשו קרובים למיתה ממש, קרובים אך לא לגמרי.
על רקע זה התגלע כביכול ויכוח בין הבורא יתברך למשה רבינו, האם כלל ישראל עוד יאמינו לכך שהם עתידים לצאת, כאשר משה אומר “הן לא יאמינו לי” (שמות ד,א). כלומר, הם כל כך מתים עד שאין עוד סיכוי שיהיה את מי לגאול, אולם הבורא עונה לו שהם כן יאמינו, משום שעדיין נשארה בהם חיות שאיתה יהיה ניתן לגאול אותם. מהי אותה חיות? כיצד היא יכולה להתקיים בתוך מציאות כל כך עוינת?
האפשרות היחידה שתשאר חיות גם במציאות שכזאת, היא רק אם חיים בצורה ‘מופשטת’ מהמציאות השטחית, ומבינים שיש דברים שהם מעבר למה שנראה בעין, רק אז המציאות, רעה ככל שתהיה, עדיין אין בכוחה לשלול את כל ה’הרגשים’ לחלוטין. ובאמת, אילו היו ישראל היו מחפשים במצרים רק חיים מציאותיים, הרי שמחמת השיעבוד היו מאבדים את חיותם לחלוטין מבלי יכולת להגאל לעולם ח”ו. רק בגלל שחיו גם חיים ‘מופשטים’ יותר, נשארה בהם חיות אפילו בתוך המציאות חסרת החיות.
חיים מופשטים אלו הם חיי קדושה, שכן מהות הקדושה היא היכולת לראות את החיים במבט עליון יותר, פחות מציאותי, מתוך תפיסה שתוכן העולם הוא יותר ממה שנראה לעין בשטח. ואכן ביחוד בסדר פרשיות אלו – מפרשת שמות עד משפטים, אנו רואים כיצד ישראל מצליחים להשאר בחיותם רק מכח חיי הקדושה, וכך גם קבלת התורה ומשפטיה מתאפשרת רק אם חיים בצורה מעט מופשטת ומנותקת מהטביעה הסופית בתוך העולם המוחשי והמציאותי.
עבודת הקדושה בימים אלו היא אינה על דבר מסוים בדווקא, אלא על עצם גישתנו לחיים. האם אנו משועבדים לחלוטין אל המציאות בשטח, או שאנו מסוגלים לחיות ולראות את העולם בצורה קצת יותר גבוהה ומופשטת. האם ה’הרגשים’ שלנו תפוסים רק סביב המציאות, או שאנו יכולים להיות “חיים ומרגישים” מכח תפיסות גבוהות ורוחניות יותר.
זו אפוא הסיבה שהיו גדולי עולם שאמרו, כי הדרך לעבודת הקדושה בימים אלו היא על ידי עבודת השכל והמחשבה, משום שרק איתם ניתן לחיות חיים קצת יותר מרוממים מעבר לעולם המוחשי שלנו. על ידי המחשבה אנו יכולים להביט על העולם במבט מופשט יותר, ולמצוא בו הרגש וטעם. וזהו ההבדל בין שכל ומחשבה של תורה לשכל ומחשבה של העולם: שכל ומחשבת העולם עמלים לשכלל את העולם והמציאות בשטח, שיהיה עוד יותר מוחשי, נעים ונוח, ואילו שכל ומחשבת התורה נותנים לנו מבט גבוה ומרומם יותר, מעבר למה שנראה בעולם השטחי.
עלינו להתבונן בעצמנו בפרט בימים אלו, ממה אנו מקבלים את ההרגש והחיות שלנו. האם אנו תפוסים לחלוטין בעולם המציאותי והמוחש, או שיש לנו אפשרות להרגיש ולחיות גם בעולם גבוה ומרומם יותר שאינו ניכר באופן שטחי, ולזכות בכך לגאולה ממצרים ולקבלת התורה הקדושה ומשפטיה הטובים.
