חג הפסח הוא זמן לידת ישראל כעם נבחר לה’. ומלבד היום טוב הראשון שנתקן על לידה נוראה זו, מתווסף לו יום שביעי של פסח שנקבע כיום טוב מיוחד על נס קריעת הים, ועלינו להבין, כיצד נס זה ממשיך את אותה לידה, עד שראוי היה לקבוע אותו כיום טוב בפני עצמו. ובפרט שהלא ניסים רבים ארעו לכלל ישראל במשך הדורות ולא כולם נקבעו כימים טובים, ובמה נתייחד נס קריעת הים.
חלוק הוא נס קריעת הים משאר מניסי מצרים, במצרים רצה הבורא לגלות את מציאותו והשגחתו שהוא מסובב הכל בעולם הזה, וכנגד מה שכפר פרעה ואמר “מי ה'”, באו המכות לגלות את מציאות “אין כמוני בכל הארץ”. לעומת זאת נס קריעת הים בא לגלות שהעולם כולו משתנה בשביל ישראל, כמו שכתבו חז”ל ש”כל מימות שבעולם נבקעו”, ביום זה התגלה שכל מציאות העולם של ישראל שונה.
בקריעת ים סוף כלל ישראל היה שרוי בעולם הבא, הם הלכו על קרקע שהבורא עשה להם, אכלו פירות מקירות המים, ונבקעו להם מעיינות שתייה, כל מציאות היבשה בתוך הים היתה מציאות של עולם הבא בתוך עולם הזה, בעת ההיא הם היו מוקפים בעולמו של הבורא מכל כיוון.
בנס זה לידת כלל ישראל התפתחה לכדי גילוי כי מלבד הקשר המיוחד שיש לכלל ישראל עם הבורא, ומלבד ההכרה שהבורא מנהל את העולם, ישנה קומה נוספת שבה כלל ישראל חיים בעולמו של הבורא יתברך ועומדים כשגרירים שלו, וכמו ששגרירות מעמידה מקום אחר ושונה בתוך מדינה, כך ישראל מעמידים בעולם מקום בפני עצמו חלוק משאר העולם, מקום שבו העולם שונה לחלוטין.
וכפי שאנו אומרים בהגדה שההנהגה שהייתה במצרים הייתה רק ב”אצבע אלו’ היא” שהיא הוכחה שהבורא צודק כמו ‘מראה באצבע’, אך עדיין לא היה זה גילוי גמור, אולם בקריעת ים סוף הייתה זו הנהגה של יד: “וירא ישראל את היד הגדלה”, היד תופסת, בקריעת הים ישראל היו תפוסים ומכונסים בידו של הבורא, בנס קריעת הים כלל ישראל היו שרויים בתוך עולמו של הבורא, עולם שבעצם אי אפשר לחיות בו בצורה טבעית, עולם שהוא מעין עולם הבא.
יום שביעי של פסח הוא תכלית הלידה, זהו יום של גילוי מה תכלית הכל, חיי העולם הבא, מצב שבו כלל ישראל חי בעולמו של הבורא ממש, ולחיים שכאלה אנו מייחלים שנזכה בקרוב בימנו, כפי שאנו אומרים בשירת הים “תבאמו ותטעמו בהר נחלתך”. כלומר, ישנה ביאה לארץ וישנה נטיעה בארץ.
ובפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק מב) מובא שהחילוק בין שתי הלשונות הוא, שלשון “תביאמו” מדבר על העולם הזה, ואילו לשון “ותטעמו” מדבר על העתיד לבא, כלומר, לעתיד לבא הבורא יטע את כלל ישראל בארץ ישראל. ומשום כך במוסף יום טוב אנו אומרים “והבאנו לציון עירך” כי עד העתיד לבא זו בחינה שהבורא מביא את כלל ישראל, אך מוסף שבת הוא מעין עולם הבא, ולכן אומרים “ותטענו בגבולנו”.
יש שתי אפשרויות לקבלת תזונה: יניקה ואכילה. עץ נטוע יונק ולא אוכל, מעלת היניקה היא שאינה מייצרת פסולת כמו תינוק שכל זמן שיונק אין דין להרחיק מצואתו, כי היניקה היא לפי הצורך ואין שום פסולת מהותית. לעומת זאת האכילה אינה מדודה כפי הצורך בלבד ותמיד מייתרת ומשיירת.
בעולם הזה האדם אוכל בצורת אכילה דווקא ולא בצורת יניקה, ועל כך הייתה טענתם של ישראל על המן: “כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא” (יומא עה, ב), שכן אין זו צורת האכילה של העולם שלנו. אך לעתיד לבא כלל ישראל יהיו על אדמתם בארץ הקודש ויקבלו תזונה מהמציאות עצמה בלי שום חילופי חומרים הדוחים חלקים מהאוכל, תהיה זו יניקה ישירה מהקרקע הקדושה וזהו דבר הנשגב מהבנתנו במציאות העכשוית.
גדילתו של אדם בעולם הזה היא על ידי אכילה, דהיינו על ידי בירור פסולת. גדילה זו אינה רק באכילה גשמית אלא גם גדילתו הרוחנית של האדם נעשית בצורת אכילה, כל מה שעובר עליו מגדל אותו בצורה של בירור – על ידי שהוא מברר לעצמו מה טוב לו ומגדל אותו ומה רע לו ומרחיק אותו. אולם לעתיד לבא הקב”ה יטע אותנו בארץ ישראל באופן כזה שנקבל תזונה מהעולם בלי שום צורך בבירור.
ביום שביעי של פסח אנו מקבלים טעימה כיצד לידתנו כעם ה’ הולכת ומתפתחת אל התכלית, ועל כן אנו מתפללים “תביאמו ותטעמו בהר נחלתך”, שאותה טעימה תמשיך ותתפתח לכדי חיים שלמים לנצח נצחים.
