מצוי מאוד שאנו שואפים להגיע להישג כלשהו בלימוד, בתפילה, ובשאר חלקי עבודת ה’, ובמהלך עבודתנו להשיג את אותה מעלה אנו חשים וחווים עלייה והתרוממות, אך כאשר כביכול הגענו לפסגה המיוחלת בה אנו מרגישים שהשגנו בפועל את אותה מעלה, פתאום אנו חשים שהעלייה שלנו נעצרת, ולעיתים רבות אף חווים ירידה, מהו איפה סוד הדבר, מדוע דווקא כשכבר הגענו לפסגה אנו יורדים?
נראה כי סוד הדבר נעוץ בהבנה הבסיסית מה אנו מחפשים בשאיפות שלנו, וכיצד השאיפה משפיעה עלינו. אנו נוטים לחשוב שהמדד להצלחתה של שאיפה תלוי בהשגת הדבר בפועל. אולם מדברי הרמב”ם (תשובה י, ג), המתאר את חובת עבודת התקרבות האדם אל בוראו “כאותו אדם השוגה באהבת אותה אשה תמיד בשכבו ובקומו ואין דעתו פנויה”, נראה כי נטייתנו השטחית בטעות יסודה.
אדם השוגה כל כולו באהבת אותה אשה יודע, שברגע שישיג את מבוקשו שוב לא יהיה זה כל עולמו, וכל מה שממלא את עולמו ומחשבתו זו העובדה שזהו דבר בלתי מושג, רק בגלל זה הוא תפוס יומם וליל. ועל כך כתב הרמב”ם שדפוס השאיפה הרוחנית צריך להיות אף יותר מזו הגשמית, עיקר החיפוש הוא אחר דבר שהוא בעצם בלתי מושג, ורק בגלל זה בכוחו למלאות את כל עולמנו לחלוטין.
מי שעסק פעם בצורה רצינית בסוגיא רוחנית כלשהי, מכיר בכך איך כל כולו נשאב לנושא בו הוא עוסק, הוא מחפש כל העת לשמוע עוד על הסוגיא, הוא לעולם אינו שבע, ותמיד מרגיש שיש עוד מה להעמיק ומה להוסיף, הוא מכיר בכך שזהו עיסוק בדבר אינסופי שלעולם לא מושג לגמרי, ובעצם יכול לעסוק באותו דבר בלי גבול.
כיום מציאות חיינו מתאפיינת בצרכנות ונגישות מרובה, כמעט כל מה שהאדם חושק בו נעשה זמין ונגיש, ולכך לכל רצון מתלווה צרכנות מיידית המבקשת להשיג ולצרוך את הדבר המבוקש, מציאות זו היא שגורמת לנו לטעות כביכול מטרת העל בשאיפה היא השגת הדבר וסיומו, בעוד שעיקר מעלת השאיפה היא לשאוף לדבר שהוא בעצם בלתי מושג, ורק כך היא דוחפת אותנו לעבודה תמידית.
איננו מורגלים לחשוב באופן שכזה, נוכל לתת לכך אף המחשה חינוכית: פעמים רבות כאשר ילד מבקש ממתק בערב שבת, אנו אומרים לו שימתין עד שאמא תדליק נרות, ואם אין דעתו נוחה מהעובדה שעליו להמתין, אנו מבהירים לו שלא כל מה שהוא רוצה צריך להתממש מייד, אך משום מה לא עולה בדעתנו להגיד לו, שישמח בינתיים מזה שהוא יכול לדמיין ולחלום על הממתק שעוד מעט יקבל.
הורגלנו לצרוך מיד את מה שאנו רוצים, בלי לשהות בתוך הרצון עצמו, וגם כשכבר יש לנו מניעה להשיג דבר כלשהו, אנו רואים את זה כמניעה חיצונית המפריעה להשיג את מבוקשנו, ותכף כשתעלם המניעה נשיג מייד, בעוד שבאמת לשהייה ברצון עצמו ישנה מעלה עצומה.
לכל בן תורה ישנו רצון ושאיפה לחזק את הקשר שלו לתורת ה’ ועבודתו. אולם נוטים אנו לנסות ולצרוך את הרצון בהקדם האפשרי, בעוד שמה שמגדל בפועל את האדם זה ה”שוגה בו תמיד”, העיסוק בדבר שתמיד יישאר בלתי מושג. בכוחה של שאיפה לגרום לנו לעבוד נפלא, אך זהו בתנאי שישנה שאיפה, כאשר אנו משיגים את הדבר וכביכול סיימנו איתו, הרי שכבר אין שאיפה וממילא אין מה שדוחף אותנו, ואו אז אנו חווים ירידה.
אכן אל לנו לשאוף לדברים שאינם שייכים אלינו ולא מתאימים לכוחותינו, אך עם זאת עלינו לשאוף להרחיב ולהעמיק את השייכות שכבר יש לנו ברוחניות, מתוך תפיסה שזהו דבר שלעולם לא נוכל להשיגו עד הסוף, ותמיד יהיו עוד מעמקים נוספים, ואדרבה אילו היה ניתן להשיג את הדבר עד סופו -הרי שהייתה נעלמת כל מעלת השאיפה והרצון, כשם שהעיסוק התמידי באהבת אותה אשה, הוא רק מחמת שאותה אהבה עדיין לא הושגה.
