בפרשתנו האכילה תופסת מקום מרכזי. אנו עדים לשתי דוגמאות מנוגדות: אכילתו של עשו ואכילתו של יצחק, ובעוד שאכילתו של עשיו מתוארת באופן שלילי ביותר, ומובילה לאובדן מעלותיו, אכילתו של יצחק, לעומתו מובילה להשפעה על הדורות הבאים, כפי שבא לידי ביטוי בברכתו ליעקב אבינו.
ההבדל בין אכילת צדיק לרשע אינו בהנאת האכילה. גם אצל הצדיק, ההנאה מהאוכל חשובה ומשמעותית. כך למשל, יצחק אבינו אומר “ואכל מכל” – ופרשו חז”ל ‘מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו’. ואף דור המדבר, שהתברך במן, נהנה מכל הטעמים. ההנאה מאוכל אצל יהודי היא קדושה, עדה לכך ברכת הנהנין. כפי שהאריך המשגיח ר’ ירוחם, שהטעם באוכל אצל יהודי הוא קודש קדשים.
כשבוחנים את הפסוקים, עולה כי אחת הבעיות באכילתו של עשו הייתה צורת אכילתו. הוא ביקש מיעקב “הלעיטני נא”, ביטוי האופייני לבעלי חיים הדוחפים מזון לפיהם ללא הפסקה, תוך כדי שהוא עדיין מעכל, הוא כבר בנגיסה הבאה. “הלעטה” משמעה אכילה ברצף, בלי שהאוכל יצטרך לחשוב או לעשות כל פעולה. הוא אינו צריך לחשוב או לפעול באופן פעיל; פשוט פותח את פיו והאוכל נכנס.
בקידוש השבת, נשקיע מאמץ בחיפוש אחר כוס, על אף שמבחינה הלכתית הבקבוק יכול גם לשמש ככוס. הסיבה לכך נעוצה בהיבט המכובדות, אדם מכובד נוהג לשתות מכוס ולא ישירות מהבקבוק. העומק שבזלזול הטמון בשתייה ישירה מהבקבוק ניכר אף לנוכח קיומן של כוסות גדולות בהרבה מן הבקבוק, ששתייה מהן נחשבת מכובדת. ההבדל העיקרי טמון באופן הצריכה: בעת שתייה מן הבקבוק, הלגימה הבאה עומדת לרשות השותה באופן אוטומטי, אין צורך לעשות דבר מלבד לבלוע, שכן פתח הבקבוק מזמין את הלגימה הבאה. לעומת זאת, שתייה מכוס כרוכה בפעולה מודעת ומכוונת: כל לגימה עומדת בפני עצמה, והשגת כל לגימה מחייבת הרמת הכוס אל השפתיים.
אם נתבונן על הגישה שלנו לאכילה, נוכל לזהות קווי דמיון מסוימים, בזמן שאנחנו לועסים את הנגיסה הראשונה, אנחנו כבר מכינים את השנייה, כדי שהנגיסה הבאה תהיה מוכנה מייד עם סיום הראשונה, ולא נצטרך לעצור אפילו לרגע, רק נאכל ונאכל. עם גישה כזו לאכילה אין מקום למשמעות פנימית, רק לגוף החיצוני. לכן אנו מוצאים שעשו התייחס להיבט החיצוני ביותר של האוכל, הצבע: “הלעיטני נא מן האדום האדום הזה”.
לעיתים קרובות אנחנו מוצאים את עצמינו מסופקים האם ברכנו ברכה אחרונה אחר האכילה? ולמרבה הפלא גם לאחר שהחמרנו ואכלנו שוב, אנחנו עדיין לא בטוחים אם ברכנו ברכה אחרונה, מדוע? מה הסיבה לשכחה זו? אין זה אלא כי אמנם חשבנו על הבורא בזמן הברכה ראשונה, עשינו ברכה על האוכל שלו, אך אחר כך התמסרנו לגוף לחלוטין.
אכילה של יהודי היא פגישה מוחשית נעימה וטעימה עם טובת הבורא עולם, יהודי אוכל עם הנאה ומודעות שטובו של הבורא נמצא בפנים. השל”ה על הפסוק “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה”, מפרש כי ‘מוצא פי ה’ נמצא בתוך פעולת האכילה ולא במקום אחר.
כדי שנוכל לחוות בתוך האוכל את הבורא עולם לא די במחשבות קדושות, אנחנו לא יכולים לצפות לאכול כמו עשו ולחשוב כמו יעקב. אנו חייבים שגם תנועת הגוף תתאים. ננסה פעם אחת לאכול אחרת. ניקח דבר מאכל, נשב נברך ונאכל ברוגע ובסבלנות, זה יאפשר לנו לחשוב על “טוב ה'”. ובמקום להודות לה’ בברכה ולשכוח ממנו בזמן האכילה, נוכל להמשיך את הברכה גם אל האכילה עצמה עד הברכה האחרונה, כך האכילה כולה תהיה יחידה אחת, המתחילה בברכה ראשונה וממשיכה באכילה עצמה עד לברכה האחרונה
