ויזד יעקב נזיד ויבוא עשו מן השדה והוא עיף: רש"י: והוא עייף ברציחה, כמה דתימא (ירמיהו ד) כי עיפה נפשי להורגים (רש"י בראשית כה, כט).
עשו בא מן השדה עייף אחר יום עמוס ומתיש, וכפי שאמרו חז"ל 'חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה', ובאותו היום אף נפטר סבו, אברהם אבינו, ועם כל זאת, עייפותו של עשו נובעת רק מהרציחה, וזאת עלינו להבין, מדוע דווקא רצח הוא זה שמביא לעייפות? במה שונה עוון שפיכות דמים משאר עוונות?
עוד עלינו להתבונן, מדוע עייפות זו גוררת בעקבותיה צורך באכילה, כפי שמבקש עשו מיד אחר כך, 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנכי', מהו הקשר בין עייפות לרעב?
אנו רגילים להשתמש במילה 'עייפות' לתיאור מצב של חוסר שינה, כאשר לאמיתו של דבר עייפות פירושה 'התרוקנות', משמעותה של עייפות היא, מיצוי כל המשאבים והכוחות עד כדי התרוקנות מוחלטת והגעה למצב של השתוקקות וצימאון למילוי מחדש, וכלשון דוד המע"ה בתהלים (קמג, ו) "נפשי כארץ עיפה".
רצח היא פעולה הרסנית לחלוטין, אין דבר הרסני יותר מאשר לקחת את כוח החיים המדהים והנשגב ביותר שקיים בעולמנו ולהשאיר במקומו חלל ריק, ריקנות זו נוכחת כמובן אצל הנרצח וקרוביו, וכדברי הכתוב שהביא רש"י, "כי עיפה נפשי להרגים". אך באותה מידה ואולי אף יותר, היא נוכחת אצל הרוצח בעצמו, שכן לאחר שיוצר חלל כזה, גם הוא עטוף באותה ריקנות, ובניגוד למי שעוסק בגניבה וגילוי עריות, הרוצח אינו מקבל דבר, הוא נשאר חלול וריקני, זו הייתה 'עייפותו' של עשו, עייפות שמשתלטת על אדם שבוחר בחיי ה'אין', ומשאירה אותו נואש לכל הגשמה.
לעיתים גם בעייפות שלנו יש משהו מעין זה, עייפות אין מקורה רק בעבודה קשה, אלא משקפת ריקנות והשתוקקות. הסבא מקעלם היה אומר, שעייפות מקורה במדות רעות, לחיות עם מדות רעות הוא דבר מעייף מאוד. משום שמידות רעות משאירות את האדם תמיד על סף ריקנות ובלתי מיושם.
לדוגמא, אדם הנשלט על ידי מדת הכעס, שרוי במאבק תמידי עם עצמו בניסיון לא לאבד שליטה, חייו דומים לריצה במסלול רצוף מכשולים, לאורך היום כולו הוא משקיע אנרגיות ומשאבים על צד השלילה, עליו לעצור את עצמו מלכעוס כשהילדים שלו מאחרים ללימודים, עליו להסיח את דעתו כשהוא תקוע בפקק, כשהחבר שלו מטריח עליו הוא נאלץ להחזיק את עצמו חזק, וכשהוא סוף סוף מגיע הביתה, הניסיון רק הולך וגובר. כך הוא עסוק כל היום כולו בהתרוקנות ללא מילוי.
כמו כן אדם הלוקה במדת הגאווה מכיר את תחושת הריקנות וחוסר הסיפוק העמוק, כשהוא לא זוכה לכבוד ותשומת לב אליו הוא כה משתוקק וייגע. וכך הוא הדבר בכל המדות הרעות. אכן הסבא מקעלם מעולם לא נראה עייף, ועל אף שישן כשעתיים ביום, מראהו היה נראה רענן ומלא חיים לאורך כל שעות היממה, וזאת משום שהיה נתון במילוי עשיר ותמידי, פעמים רבות עייפותנו מקורה בריקנות וחוסר מימוש של עצמנו, ברדיפה מתמדת ומיצוי כוחות ומשאבים אחר הנאות סיפוקים ותאוות שאינם ממלאים אותנו, אולם אם נשכיל להשתמש בכוחות ובמשאבים שלנו לעבוד על המדות הרעות, נוכל להימלט מחיי עייפות לחיים מלאים ועשירים.
