“ויקם משה וילך אל דתן ואבירם” אמר ר”ל מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. (סנהדרין קי, א)
אילו משה רבינו לא היה יוזם פעולות לקראת דתן ואבירם, הרי שהיה עובר על האיסור של ‘לא יהיה כקרח ועדתו’, והיה נקרא ‘מחזיק במחלוקת’. ואכן למתבונן דבר זה מעורר פליאה גדולה, שכן משה רבינו נקלע למחלוקת זו שלא מרצונו, וקשה להבין איך ללא פעולות אלו של שאיפה לשלום, הייתה המחלוקת מיוחסת אליו.
החזקה במחלוקת אינה מתייחסת רק למי שמתעקש לא להשלים עם האחר, ולהישאר במחלוקת לאורך זמן, אלא גם למי שתפוס בדעתו ואינו מסוגל לעשות שום פעולה לקראת הצד השני, כל עוד האדם נאחז בדעתו ולא פועל לקראת השני, הוא מכונה מחזיק במחלוקת אפילו כאשר הצד השני בוודאי טועה.
המונח ‘מחלוקת’ פירושו צד העומד לבדו בניתוק גמור מהצד שכנגדו, כביכול הוא אינו צריך את הצדדים הנוספים. ורש”י מתאר את קורח לא רק כיריב של משה ואהרן, אלא כמי שהפריד את עצמו מכל הציבור: “לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה”. קרח לקח עצמו לצד אחד, סבור היה שדעתו יכולה לעמוד לבד.
במבט ראשוני, קרח נראה כמעריץ גדול של הציבור, טענתו למשה “כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה’”, נראית על פניו הוקרה לגדולת הציבור. אולם באמת טענה זו מביעה חלוקה מהציבור. קורח “לקח את עצמו לצד אחד” ובכך התנתק מהעדה, שכן ציבור אמיתי דורש שלום שאינו בנוי רק על סבר פנים ומחמאות, כי אם על הרמוניה ועבודה משותפת, בדומה לתזמורת שבה כל הכלים, אפילו אותם המנוגדים זה לזה מנגנים יחד יצירה סימפונית אחת.
“עדה” או ציבור משמעו שכולם נמצאים בתוכו, ופעמים יש להתמודד ולהתגושש כדי להגיע לשלום. קורח, ש”לקח את עצמו לצד אחד”, דחה את עבודת הציבור שבה צדדים שונים נפגשים ועובדים יחד למען מטרה משותפת.
טעות היא לחשוב שאם אנו רק מחזיקים ומביעים את דעותינו בלי להתקוטט ולהתווכח עם מאן דהוא, זו אינה מחלוקת. אלא עדיין נחשבים אנו למחזיקים במחלוקת, ולכך עלינו לגשת אל בעל הדעה האחרת ולהציע לו דרך לשלום, אדם המחזיק בדעתו מבלי לנסות לעשות צעד כלשהו לקראת הצד השני, הוא מחזיק במחלוקת. וכל פעולה שניתן לעשות לקראת שלום שלא נעשית, נחשבת כהחזקה במחלוקת.
השלום מחייב יציאה פתיחות וגמישות הכוללת יכולת לצאת מהדעה האישית, ופתיחות לדעת הזולת. יציאתו של משה רבינו בדברי שלום לקראת דתן ואבירם, אינה מתפרשת חלילה ככניעה לטענתם. חיפוש השלום אינו ויתור על האמת, אלא יכולת עליונה להתעלות מעל הדעה האישית ולא להיתפס בה כליל. יציאה לקראת השלום עם הזולת היא יציאה מתפיסת צד אחד, והבנה שיש מקום גם לצד שני, אף אם הוא טועה.
טענת “כל העדה כולם קדושים”, אם אכן כוונתה שכל אחד קדוש בפני עצמו, והוא לא זקוק לשלום כי כביכול אינו זקוק לציבור, הרי שזו דחייה מוחלטת של המושג “עדה”, שכל מהותה הוא שכולם נמצאים בתוכו, יחד, זקוקים זה לזה כדי להגיע לאמת. וכפי שאנו מוצאים שעשרה למניין נלמדו מתיבת “עדה”, וכל אחד מהמניין הוא הכרחי ונצרך.
תפיסת צד אחד בלבד נובעת מכך שאדם אינו מסוגל לעשות דבר שאינו מחזיק ותואם את דעתו, גם אם הוא לא צודק. ואילו יציאה מהדעה האישית לקראת הזולת היא שלום, כי בכך האדם יוצא מעמדת צד אחד ומבין שיש מקום לצד השני.
נדרש מאיתנו להתעלות מעל המחלוקת, להישמר לבל נתפס בצד שלנו בלבד, עלינו להיות מסוגלים להתעלות מעל הדעה שלנו, להיות גדולים ממנה. שכן אדם יכול לפעול גם כאשר הפעולות אינן תואמות את דעתו האישית.
