“לא תלך רכיל בעמך” – אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה…” (רש”י ויקרא י”ט ט”ז)
האדם מטבעו, נושא בחובו צורך להשפיע על סביבתו. רצון זה הוא חיובי ביסודו, אך נראה כי בעידן שלנו ההשפעה הפכה למטרה בפני עצמה. יותר ויותר אנשים מוכנים להשקיע את כל משאביהם כדי להשיג את המטרה הזו, להיות מפורסמים ומשפיעים ברחבי העולם. האם גם אנו חוטאים בכך?
רש”י מפרש את איסור “לא תלך רכיל בעמך” העוסק בלשון הרע, כתיאור ההתנהלות שמובילה לעבירה – ההליכה לבית רעהו במטרה לאסוף חומר שיוכל אחר כך לספר בשוק. זהו תיאור מפתיע, שכן הוא מתמקד בהכנות לעבירה ולא בעצם דיבורי הגנאי. נראה אפוא כי התהליך שבו אדם מתכונן לדבר לשון הרע או רכילות הוא לב האיסור.
עוד ניתן להבחין בדברי רש”י כי הרכיל הוא אדם ההולך לרגל בבית ‘רעהו’, ולאו דווקא בבית אויבו. דהיינו עבירה זו אינה נובעת בהכרח מתוך שנאה או רצון להזיק, אלא מתוך תפיסת עולם מוטעית לגבי החיים והחברה. הרכיל, במקום להעריך את מה שהוא רואה אצל חברו, מחפש חומר שיהפוך ל’סקופ’ מעניין לאחרים.
המרכל אינו מתמקד רק בחיפוש הרע – הוא מתבונן בעולם דרך עדשת ריגול, מחפש מה שיכול להיות מעניין להעביר הלאה, ולא מתמקד בערך האמיתי של הדברים. כל אינטראקציה, אפילו עם חברים, נתפסת אצלו בשאלה כיצד ניתן לשתף ולהרשים את הסביבה. נושא זה משפיע עליו בכל החלטה שהיא.
לעיתים גם גישתנו ללימוד עשויה להיות מושפעת מרצון להשפיע, אנו עלולים ללמוד לא מתוך רצון כנה להבנת הסוגיה, אלא כדי להשמיע חידוש לחבר. כתוצאה מכך, ייתכן שנזניח את ההבנה העמוקה של הסוגיה ונתמקד באופן שבו המידע יתקבל על ידי השומע, האם הוא יהיה מהנה עבורו. ה”רוכל” נוהג דומה כאשר הוא “לומד” את חבריו ואת החיים עצמם. הוא תמיד שואל במה אוכל לשתף אחרים.
רש”י מסיים את פירושו בציטוט מתרגום אונקלוס: “לא תיכול קורצין”, ומפרש את כוונת המילים כהתייחסות למנהג שבו אוכלים בבית האדם שמקבל את דברי הלשון הרע. ויש להבין – מדוע בחר התרגום לתאר את הרכילות באמצעות מנהג זה? נראה אפוא כי המנהג מדגים את המטרה שאותה הרוכל מבקש להשיג ברכילותו – להעניק תוקף לדבריו. האכילה ‘מחזקת ומאמתת את הדיבור’, ובכך משכנעת את השומע לקבל את הדברים. האכילה מכונה ‘קריצה’, משום שגם הקריצה מתפקידה להעניק תוקף לדברים, והיא צורת העברת מסרים שיש לה השפעה על הזולת.
רכילות אינה רק צורת דיבור, אלא גישה מעוותת לחיים המעוותת את המרקם החברתי. דובר רכילות עסוק בכך שדבריו יזכו להערכה וישפיעו על אחרים. לכן, התורה מגדירה אותה כעבירה שמתרחשת “בעמך” – בתוך הקהילה והעם.
הרצון להשפיע הוא כוח מניע טבעי וראוי. אולם, רצון זה כוחו גדול ויכול להשתלט על החיים ולהיות המניע והמעצב של העשייה שלנו. כאשר רצון זה נהפך למוקד ומכתיב את העשייה, האדם עלול לאבד את המהות ולעסוק אך ורק בהשפעה ולפגוע באופן שבו הוא חווה את החיים ומערכות היחסים שלו.
