“הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו. ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבוד את עבודת המשכן.”
רש”י: ‘ושרתו אתו‘ – ומהו השירות, ושמרו את משמרתו, לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר… והלווים הללו מסייעין אותם, זה הוא השירות.
(במדבר ג’ פס’ ו’-ז’)
הצבת שוטרים לשמירה על הסדר הציבורי, נחוצה רק כאשר קיים פוטנציאל ללחץ וסיכון לאיבוד שליטה בגבולות. אך אם אין כל איום או דחף לעבור את הגבולות, השמירה הופכת למיותרת. במדבר הוטל על שבט לוי התפקיד לשמור על גבולות המקדש, כדי למנוע קירוב של זרים לקודש. דבר זה מדגיש את הנטייה בתוך כלל ישראל לפרוץ את גבולות המקדש. ויש להתבונן – מהם הלחצים העומדים בבסיס נטייה זו?
נראה, כי קיימת משיכה טבעית מצד כלל ישראל להימשך אל הקדושה, משיכה שאינם יכולים לשלוט בה, והיא עלולה לגרום לקרבה מעבר למחיצות. לכן נדרשת שמירה חיצונית שתמנע קירוב יתר על המידה. כמיהה זו להתקרב ולהשיג יותר קרבה לבורא עולם הוא תכונה עוצמתית ובעלת ערך, אך עלולה גם להיות מסוכנת. יש חשש לקירוב יתר על המידה, ועל כן מתפקידו של שבט לוי היה להבטיח שלא יתקרבו יותר מדי.
והאמת היא, שניתן להבחין בתנועת הרצון להתקרב אל הבורא יותר ויותר, לאורך כל שהותם במדבר: בפרשת קורח מתעוררת מחלוקת נגד העיקרון שרק אהרון ובניו רשאים לשמש ככהנים. ובפרשת בהעלותך, טמאי המתים מכריזים “למה נגרע” – הם גם רוצים להקריב את קרבן הפסח לה’.
עלינו להתבונן בטיבה של אותה המשיכה העצומה: האם גם אנחנו יכולים לזהות בעצמנו את אותה משיכה, או שמא מדובר בתופעה ייחודית לאותה תקופה של דור דעה? יתר על כן עלינו להבין, כיצד אכן מונעים מבני ישראל להפעיל את אותה התשוקה להתקרב אל הבורא? האם תפקידם של שבט לוי היה לדכא את אותה תשוקה פנימית ולגרום לרצון הבוער להתקרב אל הבורא לדעוך?
נראה כי הבחירה בשבט לוי לא נבעה משום יכולתם המיוחדת להרגיע את כלל ישראל. אדרבא, שבט לוי לא היו ידועים בשלוותם, ייחודם היה דווקא במסירות נפש לקיום רצון הבורא. מדוע אם כן נבחרו דווקא הם לתפקיד זה?
שבט לוי נבחרו לעבודתם חלף הבכורים משום שהם לא חטאו בחטא העגל. הם היו היחידים שהצליחו להבחין בין עבודת ה’ לעבודה זרה, משימה שלא הייתה פשוטה. כלומר, למרות שהיו נלהבים ושאפתנים, הם היו בעלי היכולת להבחין ולהבדיל – מה נכון וראוי ומה כבר יותר מדי.
ומכאן – תפקידם של שבט לוי לא היה שמירה טכנית, אלא בירור וזיהוי הגבולות. הם ייצגו את המושג גבולות. הם אלו שידעו להבחין ולזהות היכן הגבול המדוקדק בין הקודש לחול ובין העליון לתחתון, ומנעו טשטוש של תחומים אלו.
במבט ראשון, עשויים אנו לחשוב שהתנועה הזו אינה רלוונטית לחיינו. שכן מתי בפעם האחרונה היינו נלהבים מדי בעבודת ה’? וגם אם כן, האם עלינו לחשוש מהתקרבות יתר על המידה? אולם בהתבוננות נוספת נגלה שנושא זה שייך אף עבורנו. כמו בעניין התפילה שבמהותה מורכבת משני פנים: כוונה – דבקות, והכנעה – ענווה לפני ה’, ולעיתים אנו יכולים להיות עם כוונה רבה כל כך עד שזו תבוא על חשבון ההכנעה שלנו. אנו הופכים נלהבים כל כך, ומרגישים כה קרוב, עד שמאבדים את היראה וההכנעה הדרושה עת נעמוד לפני המלך. ואכן, אותם גדולי עולם שהתפללו במהירות, עשו זאת מתוך הבנה במהות העמידה לפני ה’.
“שבט לוי” מגלם את האיזון הנדרש. כיצד ניתן להישאר נלהבים ומונעים, אך במקביל, לבחון את המעשים באופן תמידי, ולבדוק שאכן הם נשארים נאמנים לרצון ה’.