מובא בספרים שיום ל”ג בעומר הוא יום פטירת רשב”י, (יערות דבש. ברכ”י או”ח תצ”ג, ד’) ומסורת בידינו שיום זה נקרא יום הילולא דרשב”י (אדרא זוטא האזינו, רצ”ו), משום שקודם פטירתו גילה רבי שמעון פנים נסתרות ופנימיות בתורה. ועלינו להתבונן מה עניינו של גילוי זה, וכיצד בכלל ניתן לגלות פנים חדשות בתורה?
התורה הקדושה היא גילוי רצון הבורא יתברך, הן ביחס להנהגות כלליות כמו “קדושים תהיו” וכדומה, והן ביחס להנהגות פרטניות כמו שמירת שבת וכדו’. ובדרך כלל עיקר השגתנו ורוב עיסוקנו סובב סביב דיוק וקיום הרצון בצורה נכונה. אולם על אף שעיקר השגתנו היא ברצון בלבד, האמת היא שבתורה מסתתרות גם הכוונות שבכל הציוויים, הם מונחות עמוק בפנים אך נסתרות מעיננו הדלות.
וכשם שישנן כוונות נסתרות בציווי התורה, כך ישנה כוונה נסתרת הן בבריאה כולה, והן בחיי האדם הפרטיים, כוונות אלו קשות להשגה, וגם אם אנו מבינים את הצדק שבבריאה, כמו מידה כנגד מידה וכדומה, הכוונה עדיין נסתרת מעיננו. קשה לנו לראות איך כל מה שעובר עלינו מכוון לכוונה אחת. כדי לגלותה אנו צריכים זכויות גדולות שכלל ישראל יקיים את רצון הבורא בשלמות כדברי הנפה”ח (א’, ט”ז). אולם ברור הוא כי חוסר ההבנה שלנו אינו אומר חלילה שהכוונה אינה נמצאת, אלא היא מרחפת מעלינו ואין שום פרט בעולם שאין לו כוונה מהבורא יתברך.
עד שבא רבי שמעון בר יוחאי וגילה טרם פטירתו חלק מכוונות הבורא המסתתרות בתוך הציוויים, לא היה זה חלילה סתירה לנגלה, אלא גילוי פנים חדשות וכוונות עמוקות בציוויים הידועים לנו זה מכבר. וכפי הידוע בשם תלמיד הגר”א על דברי חז”ל (חגיגה ט”ו): “ארבעה נכנסו לפרדס וכו’, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום”. וביאר, שרבי עקיבא נכנס לתוך לפרדס סודות התורה, ולאחר מכן יצא חזרה לנגלות התורה וראה ששלום ביניהם, דהיינו ששניהם הם בעצם אותו הדבר, מה שהוא ראה בפרדס זה בדיוק מה שהוא ראה בפסוקים ובהלכות הפשוטות, כי הפרדס הוא הכוונה של הנגלה.
רבי שמעון בר יוחאי פתח וגילה צפונות התורה, אך אין זו תורה אחרת חלילה, אלא גילוי כוונת הרצון הנגלה לנו זה מכבר, ולכך תורתו התקבלה כתורה מן השמים בלי שום התנגדות על אף החידוש הגדול שבה, כי אין זה תורה שונה, אלא גילוי כוונות נוספות הצפונות בתוככי הרצון המוכר.
ואכן לא כל הכוונות ניתנות לגילוי, חלקן ישארו סתומות עד העתיד לבא, כמו שכתב בנפש החיים (א’, כ”ב) שיש טעמי מצוות שלא נתגלו אפילו למשה רבינו. וכמ”ש במדרש (ויקרא רבה, י”ג) שלעתיד לבא הקב”ה ישחוט את שור הבר בסניפירי הלויתן, ובכל זאת תהיה זו שחיטה כשרה “כי אמר הקב”ה תורה חדשה מאתי תצא, חדוש תורה מאתי תצא”, ובודאי שאין זו תורה חדשה הסותרת לתורה שאנו לומדים, אלא יהיה זה גילוי נוסף בכוונה הפנימית של תורתנו הקדושה, שיתגלו רק לעתיד לבוא.
ובשם השל”ה הקדוש ידוע, שאילולי היה חוטא אדם הראשון, אזי כל פרשיות התורה העוסקות בדיני טומאה וטהרה היו נקראות בצירופי אותיות שונות לחלוטין. ואף שאיננו יכולים להבין זאת כלל, בודאי שזו לא הייתה תורה אחרת חלילה, שכן זאת התורה לא תהא מוחלפת, אלא שתורתנו הקדושה ארוכה היא מארץ מידה ואין קץ לסודותיה, ולעתיד לבא יתגלו מעמקים שכיום לא ניתן להבין איך הם מתאימים לאותה כוונה.
שמחתנו הגדולה בל”ג בעומר היא על גילוי ופתיחת הצוהר לצפונות כוונות התורה. אך דווקא ביום זה עלינו להיזהר ולדעת, כי כדי להבין את הכוונה הפנימית, תחילה עלינו להכיר ולדעת היטב מהו הרצון, אך כל עוד הרצון אינו ידוע ומוכר דיו, הבנת הכוונה תהיה שטחית ולא ברורה, ולכך אמרו חז”ל שהעיסוק בזה צריך להיות בשלבים מאוחרים יותר, אחר שהחל האדם להכיר במידה מה מהו הרצון.
