החל מראש השנה ועד יום הכיפורים אנו נכנסים לתוך עולם שונה, גבוה ומרומם יותר מכל השנה כולה, בעשרה ימים אלו מלכות שמים נוכחת וקרובה יותר מבכל השנה כולה, כמו שדרשו חז”ל (ר”ה יח, א) את הכתוב “דרשו ה’ בהימצאו קראו בהיותו קרוב”, אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
בתפילת מלכויות וזיכרונות שבראש השנה, נוכחנו לראות, עד כמה אנו שייכים למלכות שמים בכל מצב שהוא עד כי “לא הביט און ביעקב”, ועד כמה אנו ומעשינו ולו הזוטרים ביותר חשובים לפניו, עד “כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד”. וביום הכיפורים אנו מגלים שלא זו בלבד, אנו אף יכולים לפעול בעולם שלו – בקודש הקודשים “לפני ולפנים”.
ביום הכיפורים אנו נדמים למלאכים, לא אוכלים ולא שותים, עבודת היום היא לפני ולפנים בקודש הקדשים, עד כדי כך שאמרו חז”ל (ילקוט שמעוני תהילים תתפח) שעל יום זה נאמר (תהילים קלט, טז), “ימים יוצרו ולו אחד בהם”. יום זה כביכול אינו חלק ממנין ימי השנה הרגילים, ביום זה ניתן לנו כוח לפעול בעולמו של הבורא ממש, לפני ולפנים בקודש הקדשים.
אחר אמירת כל נדרי נהגו לסובב את ספרי התורה בין הקהל, ויתכן לתת טעם בדבר על פי המובא בתנא דבי אליהו (יד), שהבורא אומר: “שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן, תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם, אמרתי לו בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר (משלי ח, כב), “ה’ קנני ראשית דרכו” וגו’, אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר: (ירמיהו ב, ג) “קודש ישראל לה’ ראשית תבואתה” וכו’.
במשך השנה אנו תמיד ניגשים אל ספר תורה, אל הארון ואל הבימה, התורה קודמת, היא מעלינו. אולם ישנו יום אחד בשנה, שעומד מחוץ לחשבון הימים, שבו ספר התורה כביכול ניגש לכל אחד ואחד ואומר לו: “אתה קודם”, אתה שייך לקודש הקדשים, אתה מסוגל לחיות בעולם גבוה יותר!
גילוי נורא זה מבטא פעם אחת בשנה להיכן אנו באמת שייכים, – לעולם גבוה הרבה יותר מהעולם הפשוט והשגרתי שלנו, ביום זה ניתנת לנו היכולת לראות את כל החיים שלנו מא’ ועד ת’ כסדר הווידוי, באופן שונה ומרומם יותר, ביום זה היחס לדברים הפשוטים כמו אכילה ושינה וכדו’, נעשה גבוה וקשור לבורא, ועל כן אנו עוברים על כל מציאות החיים הפשוטה שלנו ומתוודים פרט אחר פרט.
עבודת התשובה שלנו בימים אלו היא לנסות ולעזוב את אותו עולם פשוט ושטחי בו אנו חיים, ולהשתייך לאותו עולם עליון, לראות את החיים שלנו במבט גבוה יותר, וכפי שאנו אומרים בפיוט, “עזוב נא בן אדם עזוב נא” המדבר על כך שאנו חי בעולם לא נכון, ועלינו לעזוב ולהתרומם לעולם גבוה יותר.
עיקר הבעיה שלנו היא אינה המעשים שלנו, ואף כי בוודאי גם הם לוקים בחסר, מכל מקום שורש החיסרון נעוץ בכך שאנו לא חיים בעולם ערכים נכון, ובעשרת ימי תשובה ניתנת לנו האפשרות לשוב ולהשתייך לאותו עולם נכון ומתוקן, עד אותה נגיעה והשתייכות לקודש הקדשים שביום הכיפורים.
תחילתה של התשובה היא החרטה: “איך החלפתי עולם חולף בעולם עומד לעד” כדברי רבינו יונה בשערי תשובה (א, ט). הוא אינו אומר כיצד החלפתי את ציווי המלך בהנאה חולפת, אלא כיצד החלפתי “עולם”, הנושא הוא העולם, תחילתה של התשובה היא ההכרה בכך שאנו תופסים את החיים לא נכון.
בעבר ניתן היה לראות אנשים גדולים שעבדו וגדלו כל השנה, מכוח חיותם בעולם גבוה ומרומם, אם זה מכוח הישיבות שהיוו מעין עולם אחר, ואם זה מכוח קשר ושייכות לגדולי עולם שתבעה ואיתגרה אותם תדיר. אולם כיום, עולם הבית והישיבה יחסית זהה, וקשה לנו לזהות בבירור עולם שונה ומרומם יותר.
אך גם אם קשה לנו לחיות ממש בעולם אחר, וגם אם אחר יום הכיפורים שוב אנו חוזרים לעולמנו השטחי, מכל מקום שומה עלינו להתבונן ביתר שאת, כיצד בכל זאת נוכל להשתייך לדבר עליון יותר. שייכות שתידחף אותנו לעבודה במשך השנה כולה.
לשם כך עלינו לזהות בעצמנו נקודות שיש לנו בהם שייכות, ולגרום להם לאתגר אותנו, לדוגמה, מי שיש לו שייכות בבין אדם לחברו, יכול להתבונן בכך שלא די בתמיכה או בעצה טובה לחבר, אלא יש להבין שהשני הוא עולם שלם, שניתן לחשוב עליו עוד הרבה מעבר לאותה תמיכה או עצה, וכך אותה שייכות נעשית גבוהה יותר, וככל שהיא תעלה, נעזוב אט אט את עולמנו הפשוט והשטחי, וניגע בעולם מרומם יותר.
