אחר קיום מצוות ספירת העומר אנו מבקשים, “הרחמן הוא יחזיר לנו את עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו”, ועלינו להבין – מהו אותו מקום ‘מקום’ שחסר לנו ואנו מייחלים לשובו, והיאך קשורה בקשה זו דווקא לימים אלו?
הנפש החיים בתחילת ספרו כתב שהמשכן היה בנוי בדומה לצורת אדם, כדי שכל אדם מישראל ילמד ויהיה כמו משכן בתוך העולם הזה. מדבריו למדנו שכשם שהמשכן הוא מקום של גילוי קדושה, כך כל אדם מישראל יכול להיות מקום של גילוי קדושה בעולם.
מהותו של ‘מקום’ היא הקביעות שבו, כלומר כך הוא הדבר באופן פשוט, ואין צד ואפשרות לתפוס אותו אחרת. מקום המקדש הוא מקום שלא ניתן לתפוס אותו כדבר אחר מלבד מקום פנימי לגילוי קדושה והשראת השכינה. ומשכך לא רק שהאדם צריך לגלות שכינה, אלא עליו להיות מקום קבוע לכך, כשם שהמשכן הוא מקום קבוע לגילוי שכינה בלבד בלי פניה אחרת. ועלינו להתבונן כיצד ניתן לעבוד על כך.
כשנתבונן בדבר נבחין כי המקום הקבוע והאיתן ביותר אצל האדם הוא המושכל הראשון שלו, התפיסה והיחס הראשון לכל דבר שנעשה לפי הנחות קדומות המושפעות מתפיסות כלשהן. נוכל להבחין בכך פעמים רבות כאשר אנו מפסידים משהו: בתחילה אנו מצטערים, מאשימים או כועסים וכדו’, ורק לאחר זמן מתחילים לדבר אמונה שהכל מהבורא ית’. ממצב כזה אנו למדים שהאמונה אינה נמצאת אצלנו במושכל הפשוט והראשון, היא מגיעה רק לאחר זמן מה.
לעומת זאת ניתן לראות בעלי מעלה שהמושכל ראשון שלהם גבוה יותר, כמו מחשבה להטיב עם הזולת. אותם אנשים בכל מצב שבו הם נתקלים, מחפשים את העזרה לשני. את כל פרטי חייהם, ביתם, כספם, מזונם וכו’ הם רואים כדבר אשר איתו ניתן לגדל ולעזור לזולת. התביעה להעמיד מקום קדושה קבוע לבורא יתברך, מחייבת אותנו לעבוד על כך שהמושכל הראשון שלנו יהיה רוחני, וזאת כיצד?
כאשר האדם נושא תפקיד משמעותי, הרי שתפקידו ממלא את חייו ועומד בראש מעייניו, וכל מקרה שבו הוא נפגש – נמדד ונתפס אצלו ביחס לתפקיד שאותו הוא נושא. לדוגמה, כאשר רופא שתפקידו לרפא, נתקל באדם מסובל ביסורים, הוא אינו מאבד את עשתונותיו ונתפס לתחושות רגש על הצער והשבר. מושכלו הראשון הוא, מהי המחלה שממנה הוא סובל וכיצד ניתן לרפאות אותה. אדרבה, רופא המושפע מרגשותיו הוא אינו רופא טוב, עליו להיות בעל תפקיד מושלם התפוס אך ורק בתפקידו. נראה אפוא, כי בכוחו של תפקיד לשנות ולעצב את המושכל ראשון של בעל התפקיד.
כאשר אדם מחדד ומעמיד את תפקידו כראוי הוא יכול לשנות את מושכלו הפשוט בהתאם לתפקידו, ולראות את כל קורותיו ופרטי חייו במבט של אותו תפקיד, כאשר כל פרט בחייו נתפס ומתקשר אל תפקידו.
ברמב”ן על הכתוב (שמות כ”ג, ט”ז) “שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'”, מצינו שכתב, “ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצוום”. מדבריו הקדושים מתבאר, כי ביאתנו למקום הקביעות להראות אל פני ה’, היא אינה רק כדי לקבל קדושה בעלמא, אלא בכדי לראות מה יצוונו האדון, כלומר, מהו התפקיד שלנו בתוך העולם הן בפרטיות והן ביחס לכל העולם כולו.
הבורא יתברך חפץ בנו ונתן לנו תפקיד שעיקרו ליצור מקום קביעות קדושה בעולם, כמ”ש (שמות כ”ה, ח’) “ועשו לי מקדש ושכנתי בתכם” וכדברי הנפש החיים (ד’, ל”ד). על ידי תפיסת התפקיד שלנו בצורה נכונה בכוחנו ליצור בעולם מקום קבוע לבורא יתברך.
הימים שבין פסח לעצרת הם ימי הכנה לקבלת התורה שהיא עיקר תפקידנו, ועל ידה אנו קובעים מקום לבורא. לשם כך אנו נדרשים לעבוד על כך שמושכלותנו הראשונים והפשוטים לא יהיו נמוכים ושפלים. עלינו לרומם אותם לרובד עליון יותר על ידי תפיסת התפקיד האמיתי שלנו בעולם, ועל כן אנו מבקשים מהבורא יתברך, שיחזיר את עבודת בית המקדש למקומה, לקביעותה, שנזכה להשלים את תפקידנו, לשנות את המושכל ראשון שלנו ולבנות לו דירה קבועה בתוכנו.
