מנוחת הנפש

עבודת ה’ אינה בנויה רק על ‘עבודת כפיים’ אשר תוצאותיה נמדדות בפעולות מעשיות בתוך עולם מציאותי וגשמי, אלא עיקרה מבוסס על עבודה שלנו עם נפשינו, בנסיון להשתנות ולהתעלות למעלות עליונות.
עבודת ה’ רצופה פחתים ומהמורות המונעות מאיתנו להגיע אל תכליתינו, חלקם מכשילים את עבודתינו המעשית, וחלקם מפריעים ופוגמים באפשרותינו לזכך ולהעלות את נפשינו, מכשולים אלו מפוזרים למכביר בדרך המובילה להתרוממות בעבודת ה’, מנסים להניא אותנו מלעלות ולגדול.
אחת מאותן מהמורות היא מחלת ה’בהלה’, – מחלה נפשית יסודית, אשר אינה נותנת מנוח לאדם ומונעת ממנו לגדול ולהתרומם.
בתחינות של הושענא רבה אנו מונים כמה מבריות העולם, ומבקשים מהקב”ה שיצילם מאותו חיסרון העלול לדבוק בהם, כמו ‘אדמה מארר’, ‘בהמה ממשכלת’, ‘גורן מגזם’, וכאשר אנו מבקשים על נפשינו אנו מתחננים, “הושע נא נפש מבהלה הושע נא”, רואים אנו, שהמחלה היסודית העלולה לדבוק בנפש היא מחלת ה’בהלה’.
כמו כן מצאנו זאת בתוכחת יעקב אבינו לראובן בנו, שאמר לו, “ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז”. הרי שיעקב אבינו ע”ה מוכיח את ראובן על שהפסיד את הכהונה ואת המלכות, מחמת המידה של “פחז כמים אל תותר” וגו’, וכפי שביאר רש”י, ‘שמחמתה מיהר להראות כעסו’. הרי שהתביעה של יעקב אביו לא היתה על עצם הכעס, אלא על המידה המגונה של ‘פחז כמים’ שגרמה לו למהר להראות כעסו, וזה גרם לו שאותם מעלות נפשיות ככהונה ומלכות, לא יוכלו לגדול ולעשות פרי.
זהו גם מה שאנו מבקשים כל יום בתפילת שחרית, “למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה”, כי כשהנפש לוקה בחסרון של בהלה היא לא יכולה לעשות שום פרי, וממילא היא יולדת לבהלה.
אדם שמתבונן בעצמו יכול להבחין, שיתכן וכל חייו מתנהלים במרוצה אחת גדולה, ריצה זו גורמת לו לאבד את כל הרקע לעבודה, ואין לו את הקרקע שם תוכל העבודה להצמיח את פירותיה ולגדל אותם.
ואכן לעיתים בשעה ‘שקטה’ אנו שואלים את עצמינו, הלא אנו רצים ומוסרים את נפשינו בשביל עבודת ה’, מדוע איפוא אנו לא מרגישים את ההתעלות , מדוע איננו רואים שינוי?.
הרגשה זו נובעת לא אחת מחמת היותינו נתונים ב’בהלה’ תמידית, אשר מחמתה אין לנו מקום של שקט ומנוחה בחיינו, וכך העבודה אינה יכולה לגדול ולהכות שורשים.