תשוקת האדם

תשוקה וחינוך

הסבא מקלם (חכמה ומוסר חלק א’, ב’) כותב כי טבע האדם דומה לכלל האנשים, ובאותה מידה טבע הבהמה דומה לכלל הבהמות. ולכל מין ישנם הטבעים של המין והטעמים המיוחדים דווקא לו.

בהמשך הוא כותב: “בצדק נוכל לשפוט, כי המשתוקק למאכלי בהמה – בהמה הוא וטבעה טבעו. והמשתוקק למאכלי בני האדם מואס במאכלי בהמה – כי אדם הוא וטבעו טבע אנושית. נראה כי התשוקה או המעשה תעיד על תכונת המשתוקק”.

המילה בה משתמש הסבא על מנת לתאר את האדם היא התשוקה שלו.

מהי התשוקה, והאם יש בה ערך?

איוב התרעם על הצרות שפקדו אותו, ושאל את הקב”ה מדוע באו עליו כל הצרות – הרי הוא היה כאברהם אבינו בעשיית חסד ומדוע נענש כך?

וכך כתוב באבות דר’ נתן: “אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, לא הייתי מאכיל רעבים ומשקה צמאים, ולא הייתי מלביש ערומים? 

אף על פי כן אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב: איוב, עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם. אתה יושב ושוהה בתוך ביתך, ואורחין נכנסים אצלך. את שדרכו לאכול פת חיטים האכלתו פת חיטים, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין. 

אבל אברהם לא עשה כן. אלא יוצא ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין מכניסן בתוך ביתו. את שאין דרכו לאכול פת חיטין, האכילהו פת חיטין. את שאין דרכו לאכול בשר, האכילהו בשר. ואת שאין דרכו לשתות יין, השקהו יין”. 

איוב נתן לבני האדם את מה שהם צריכים. אברהם אבינו, לעומתו, נתן לאנשים יותר ממה שהם רגילים. הוא חשף אותם לטעמים חדשים ועינג אותם.

מדוע עשה כך? ומה הערך בכך?

מבאר הסבא מקלם כי אברהם אבינו המציא לאנשים עוד יצר הרע, הוא חשף אותם לעוד תענוגי העולם. אך ‘עוד יצר הרע’ מרחיב את האדם, האדם מתגדל לפי מידת תשוקתו ורצונותיו. 

אין הכוונה, כמובן, שהאדם צריך לחטוא, אך מידת האדם וקיומו הם לפי מידת חשקיו ותשוקתו.

כל הבריאה של העולם הייתה בדרך רעה, דרך הכוח של היצר הרע. ה’ רצה עולם וכך הוא ברא אותו. 

מה הקב”ה רוצה: עולם-תשוקה, או הכנעה לפניו?

הקב”ה ברא עולם-תשוקה, בעוד עבודת האדם היא להיכנע לפניו. אך לתשוקה יש מקום חשוב משום שהיא מקיימת את העולם. 

בסיום דבריו של אבות דר’ נתן הוא כותב: “ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח מאכל ומשקה. וכל הבא ונכנס, אכל ושתה וברך לשמיים. לפיכך נעשית לו נחת רוח”.

סיום זה הוא עוד משהו – ‘ולא עוד’. מעשהו הראשון של אברהם לא היה למטרת ברכתם של האנשים, אלא הנאת האנשים הייתה מטרה ראויה כשלעצמה.

ולא עוד – אלא שהוא הפנה את האנשים להודות לקב”ה.

התשוקה היא דבר גדול וערך בפני עצמו. אומנם אין הכוונה למי שמשתוקק לדבר שאין בו כל ערך, אך לרוב התשוקה היא לדבר בעל ערך אנושי.

ממשיך הסבא מקלם ואומר: “המשתוקק לנועם ולטוב… זה יעיד כי תכונתו תכונת חכם., ועל כן תשתוקק נפשו בקרבה לטוב אשר החכמים התאוו אליו”.

עלינו להיזהר בחינוך הילדים שלא לחנוק בהם את התשוקות ככלל. יש בתשוקה בעצמה את יסוד החיים. בלי תשוקה אין חיים.

רק בשלב השני ננסה לתעל את התשוקה למקומות טובים, אך אל לנו לשכוח כי ישנו בסיס שהוא אנושי, ועלינו לשמור עליו.

“מעתה האיש אשר ישתוקק לכתר החכמה עליו להשתדל להתרגל לכסוף אל אשר יכספו וישתוקקו החכמים, כי בזאת תדמה תכונתו וישתווה לאט לאט לתכונת החכם”.

כיצד אנו יכולים לחנך למידה זו? כיצד מתרגלים לכסוף? האם מדובר בשכנוע עצמי?

זהו דבר הדורש מחשבה רבה כיצד לחנך לרצון נכון. לעיתם הקרבה לאדם גדול, יוצרת רצון להיות כמוהו. לעיתם נוכל להבחין כי במצב זה התלמיד אפילו מחקה את תנועותיו של הרב. זהו רצון להיות כמוהו.

“האדם באמת מלאך הוא, ובהעדר הלימוד יתהווה בהמה וזהו שאמר הכתוב – אני אמרתי אלוקים אתו… הרי שהאדם מלאך הוא באמת, אך ברדיפתו אחרי שרירות ליבו הרע נעשה בהמה. לכן יותר טוב להתלמד בעת הילדות והנוער כי אז עוד לא נתגדל הבהמה שבו”

את החינוך עלינו להתחיל עם הילדים בגיל צעיר, כשעדיין צד הבהמה קטן אצלם, וכך אפשר לעורר בהם אט אט את צד המלאך.