הבדל שלישי ורביעי מבעל האלכימיה

ההבדל השלישי בין בעל הבטחון לבעל האלכימיה

‘…והשלישי, כי בעל הכימיה אינו מאמין על סודו זולתו, מיראתו על נפשו, והבוטח באלהים איננו ירא משום אדם בבטחונו, אבל הוא מתפאר בו. כמ”ש דוד המלך עליו השלום: באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי.’

כדי להבין את החילוק הזה עלינו לדעת מרכיב חשוב מאוד בנוגע לבעל האלכימיה. בעלי האלכימיה היו קבוצת אנשים מסתורית. חוג של אנשים שעושים דברים שהם כעין כישוף. הם לא היו מהאנשים הרצויים בעולם. פחדו מהם. התנגדו להם. הם היו ארגון שחשדו שהוא חתרני מתחת לרשויות. הם עסקו בחכמה שהיא מפחידה אנשים.

בהבדל השלישי שלפנינו יש השוואה מוזרה. אין משקל נכון להשוואה בין בעל הביטחון לבעל האלכימיה. אמנם אני מבין שאנשים שונאים את בעל האלכימיה כי רוצים לגנוב לו את מה שיש לו, ואילו דוד המלך לא מפחד כי אין מה לקחת לו, אבל אין כאן השוואה אמיתית בין בטחון לאלכימיה. הרי לא בגלל הבטחון שלו, דוד המלך לא מפחד מאנשים. אין הו”א לפחד בגלל שיש לי בטחון.

כאן יש דבר גדול בעבודת ה’. הנקודה של פחד על נפשו היא שאתה שייך לקבוצה של אנשים שלא יודעים בדיוק מה הם עושים. הם עושים משהו, יש להם תוצאות, אבל לא יודעים בדיוק מה הדרך שבה הם הגיעו לזה.

זה בדיוק הבעיה של ‘אנ”ש’. אסור ליצור בעבודת ה’ חוג של אנ”ש. ברגע שיש התארגנות קבוצתית אנשים מתחילים לשנא אותך. אנשים שנאו את בעלי האלכימיה בגלל שהם היו חוג סגור שאנשים לא אהבו.

בימי הביניים כששנאו מישהו הרגו אותו. הוציאו אותו מהעולם. אבל גם אצלינו קיימת שנאה והתנגדות.

בימי הביניים הרגו מכשפים בלי היסוס. קשרו אותם לאבן וזרקו אותם למים. ואם הם לא מתו זו היתה הוכחה יותר חזקה שהם מכשפים והרגו אותם דרך אחרת. רצו להפטר מאנשים שיש להם התארגנות שלא שייכת לממסד הקיים. 

גם בזמן המודרני זה כך. ההתארגנות של החסידים גרמה להם שנאה עד כדי סכנת נפשות. ר’ ישראל נלחם שתנועת המוסר לא תיצור התארגנות נפרדת. הוא הבין שזה לא דבר בריא. 

אנחנו שואפים להיות חברים בקבוצה שאף אחד לא יודע מה יש בפנים. יש לנו מפגשים, יש לנו שפה סודית שלנו וכו’. זה הכל טרייף. זה דבר אסור.

אינני רוצה לתת ציורים מהעולם היום. אבל גם היום יש התארגנויות בנוגע לעבודת ה’ שהם קבוצות סגורות, רק לאנ”ש, אין כניסה לכל אחד, צריך לבדוק אם אתה ראוי להצטרף לבית המדרש ‘שלנו’ וכו’ וכו’.

על זה דוד המלך אומר. אמנם יש לי עבודה אישית בבטחון. יש לי מעלה. אבל עבודת ה’, עבודה פנימית, לא צריכה להיעשות בצורה של התארגנות סודית שגורמת לאנשים לשנא אותי. אני יכול להראות את הבטחון שלי בפני כולם. הוא לא דורש ממני לעשות מעשים שירחיקו אותי מאנשים. בעבודת ה’ אין מקום לדברים כאלו.

זה המעלה של בעל הבטחון על בעל האלכימיה. הוא יכול להגיע לשלוה הפנימית שהוא זקוק לה בלי לעשות מעשים שיגרמו לו שנאה ונזק מאנשים, מה שאין כן בעל האלכימיה. הוא זקוק לעשות מעשים שמביאים עליו סכנה ונזק, שנאה מכל אלו שלא שייכים לאותה קבוצה סודית.

ההבדל הרביעי

‘…והרביעי, כי בעל הכימיה אינו נמלט מהזמין מהזהב והכסף הרבה לעת צרכו, או שלא יזמין מהם כלום, אלא כפי שיספיק לזמן מועט. ואם יזמין ממנו הרבה יהיה כל ימיו מפחד על נפשו, שלא יאבד ממנו במיני סבות האבדה ולא ישקט לבו ולא תנוח נפשו מפחדו עליו מהמלך והעם, ואם לא יזמין מהם אלא למלאות מחסורו זמן מועט, אפשר שיבצר ממנו המעשה בעת הצורך הגדול אליו, מפני המנע סבה מסבותיו ממנו. והבוטח באלהים בטחונו חזק באלהיו שיטריף אותו כרצונו בעת שירצה וממקום שירצה, כאשר יטריף העובר ברחם אמו והאפרוח בתוך הביצה, אשר אין בה מקום מפולש להכנס אליו ממנו דבר מחוצה.

ראינו בפעם שעברה איך בעל ‘חובות הלבבות’ מעמיד את בעל האלכימיה מול בעל הבטחון, שהוא צריך אמצעים ובעל הבטחון לא צריך אמצעים. כאן הוא מדבר על נקודה נוספת.

בעל האלכימיה צריך להזמין זהב וכסף אמיתי לצרכי עבודתו. זו המציאות. לא היתה לו מדפסת שמדפיסה דולרים מעצמה. ומאחר שיש לו מאגרים של כסף וזהב הוא מפחד שיגנבו ממנו.

בעל הבטחון מסתכל בבריאה ורואה שהקב”ה יכול לתת צרכים בלי מהלך. זו הנקודה. לא סתם שצריך אמצעים כי על זה כבר דובר לעיל. כאן מדובר על כך שאנחנו צריכים מהלך. יש פיתוי חזק בלב שאדם צריך מהלך כדי להיות רגוע. אני רוצה לראות שיש מהלך. אני צריך סיבות. אני צריך צעדים. לראות שדבר אחד מוביל לשני, והשני לשלישי וכו’. זהו מהדברים החזקים ביותר שנותנים לאדם בטחון, המהלכים בבריאה.

אתן לכם דוגמא כדי שתבינו מה אני מתכוון כשאני מדבר על ‘מהלך’. נאמר שיושב כאן לפנינו אדם שזקוק בדחיפות לניתוח אפנדיציט. אם אני אומר לו, שאני בקי בחכמת הניתוח וביכולתי לנתחו, הוא לא יסכים. מדוע? למה הוא לא מאמין לי? מהי הסיבה שהוא סומך על רופא סטאז’ר בבית החולים יותר ממני? הרי לאותו רופא הוא לא יסכים להלוות עשר שקל. הוא לא מכיר אותו ואינו יודע מה מידת אחריותו? 

התשובה היא שכשאני טוען שאני יודע לנתח, אין לכך מהלך שכלי. מהיכי תיתי שאדם כמוני שעוסק בחינוך בין כותלי בית המדרש יבין בחכמת הניתוח. אולם כשרופא בבית החולים מצהיר שהוא יודע לנתח, יש בכך מהלך שכלי. הסביבה שבה הוא נמצא מוכיחה שכנראה הוא למד ועשה זאת כמה פעמים, המהלך הזה מניח את הדעת ונותן לי אפשרות לסמוך עליו.

בעל האלכימיה רגוע כי יש לו מהלך, יש לו נסיבות שמביאות לידי שלוה. אבל המהלך הזה לא תמיד קיים. הוא לא תמיד בהווה. הוא סומך על מהלך. ואילו הנקודה של הבוטח שהוא יכול להיות בטוח בבורא עולם גם בלי לראות מהלך. הקב”ה יתן לו את הצרכים שלו גם בלי לראות מהלך.

[במאמר מוסגר אני רוצה להפקיע כאן מנקודה מסויימת. קשה לי לשמוע שהבו”ע משועבד לרצונות שלי. זה מאוד קשה לי. הוא רוצה שאני אעבוד אותו אבל הוא לא חתם לי שהוא רוצה את מה שאני רוצה. מקורם של הרצונות שלי אינו דווקא בעבודת ה’, יכול להיות שהמקור שלהם הוא מהתאוות שלי, במידות הרעות שלי או בכל מיני דברים כאלו. מהיכי תיתי שהקב”ה ימלא אותם. אבל אם אתה עושה את עבודת ה’ מרכז החיים שלך אתה יכול להיות בטוח שהקב”ה יתן לך את האפשרות לעבוד גם בלי מהלך.]

אתן לכם דוגמא איך אפשר לעבוד עם זה ולגלות שיש נקודות של עבודה גם אם אני לא רואה מהלך. כי אני בטוח שיש עבודה בכל מצב.

הגיע אלי מקרה מאוד טראגי. מקרה של אדם צעיר, אבא לילדים קטנים, שלפי הרפואה הוא לא ישרוד יותר מתקופה קצרה. אינני יודע מה הבן אדם הזה עצמו צריך לעשות, אבל אני רוצה לדבר על האנשים מסביבו.

האם אתם חושבים שהבו”ע רוצה שכל האנשים שסביבו יהיו מוכנים רק לאפשרות אחת, שיהיה נס? שרק יתפללו ויקוו לנס. זו העבודה שלהם? אני חושב שזה לא חכם לחשוב שזו האפשרות היחידה. אינני אומר שלא יהיו ניסים. אני מתפלל שיהיו, אבל זה לא חכם לחשוב רק על מהלך כזה.

הבעיה היא שאין אפשרות אחרת לחשוב עליה. ומכח מיעוט האפשרויות אנשים מחכים לנס או מתייאשים. אלו שתי צדדים של אותו מטבע.

הבוטח באלקים יודע שגם במצב כזה יש עבודה שמתאימה לו. אף שאני לא רואה כלום, אבל אני בוטח בבו”ע שהוא יתן לי את הצרכים שלי בעבודת ה’ גם במקום כזה שאין לי מהלך. במקרים קיצוניים כאלו אין מהלך. בפרנסה יש בדרך כלל מהלך, אבל כאן זה מצב בינארי. לחיות או לא לחיות. וכאן נראה שאין מהלך. כאן אנחנו לחוצים לקיר. מה עושים?

אנחנו זקוקים להבין מה העבודה המיוחדת שיש לנו בכל מצב. מה הדבר המיוחד שהקב”ה מלמד אותנו ומבקש מאיתנו במקרה הטראגי הזה. והאמונה שבכל מצב יש מקום לעבודה מיוחדת מגלה לנו נקודות שלא חשבנו עליהם. 

יש לי חבר שיש לו סבתא בת מאה ושתיים. במשך החודשים האחרונים היא כבר חולה באלצהיימר גמור. היא לא מזהה גם את האנשים הקרובים אליה ביותר. מיד כשאתה יוצא מן הדלת, והיה כלא היה.

האם אתה מוכן לעשות חסד איתה. יום יום לבא להתעניין בה, לשאול בשלומה, לחייך אליה מתוך ידיעה שכשתצא מהחדר היא לא תזכור כלום. לא ישאר שום רושם. אתה מוכן לחסד כזה? 

זו עבודה קשה, אבל אפשרית. פתאום אתה רואה שיש אפשרות לעשות חסד עם בן אדם במצב שהוא לא מכיר אותך.

אנחנו רוצים לעשות חסד בצורה שאני מקושר אליו, אחר כך אני חבר טוב שלו, אחר כך אנחנו נפגשים שוב אחרי שנה ומחליפים חוויות. אבל לעשות חסד עם אדם שאני רואה אותו מתפורר לפני זה קשה?

אבל אולי זו העבודה? אולי זו העבודה המיוחדת גם כשיש לפנינו אדם שעומד להסתלק בעוד מספר חודשים, עבודה לעשות חסד כשנראה שלא תהיה לו המשכיות. כשנראה שלא יהיו כאן קשרי ידידות.

זה מתגלה לך כשאתה עומד מול הקיר ואומר ודאי יש כאן עבודה! ודאי! כי הבו”ע נותן אפשרות לחיות בעבודת ה’ גם כשאני לא רואה שום סיבות, שום מהלך. כשאתה בטוח שגם בזה יש עבודת ה’, מתגלה לך שיש כאן עבודת ה’, אבל בצורה בלתי צפויה. מי היה מאמין שהעבודה כאן היא בין אדם לחבירו, כולם חושבים שהעבודה היא רק להתפלל ולהאמין.

אני לא חושב שזה חכם להיות מוכן רק לנס. אולי יש כאלו שחושבים שזה מאוד חכם. ושוב, אני לא אומר שלא יהיה נס, אבל לא יתכן שזה הדבר היחיד שקיים. 

יש צורך בנפש לראות מהלך לפניך. אבל הבוטח אומר, יש עבודה גם כשאין מהלך. לפעמים כשעבודת ה’ דוחפת אותך לקיר אז אתה חווה שיש עבודה בלי מהלך.

היה לי תמוה, מה אפשר לעבוד במצב טראגי כזה כמו המצב שנפגשתי בו, ואז עלה בדעתי אולי כאן צריך לעבוד על חסד.

העולם של עבודת האלקים מלא וגדוש גם כשאין מהלך ברור.

תזונה בלי מהלך

‘…והבוטח באלהים בטחונו חזק באלהיו שיטריף אותו כרצונו בעת שירצה וממקום שירצה, כאשר יטריף העובר ברחם אמו והאפרוח בתוך הביצה, אשר אין בה מקום מפולש להכנס אליו ממנו דבר מחוצה.

הבו”ע יכול לתת תזונה גם לעובר במעי אמו, כך ה’חובות הלבבות’ ראה עובר. אנחנו לא חיים היום את החיים הפשוטים הללו. אנחנו חושבים בצורה מתוחכמת מידי. 

פעם שאל אותי אדם ב’שלום זכר’, (הוא רצה לשאול שאלה חכמה), האם אני חושב שזה כדאי לשאול בבדיקת אולטרה סאונד האם העובר הוא בן או בת, כי אם הוא בן, אפשר להתפלל יותר מוקדם שיהיה תלמיד חכם.

כעסתי עליו מאוד, אם הוא לא היה בעל השמחה הייתי מגיב בחריפות, האם זה מה שיש לך להתפלל כשאשתך בהריון? על זה צריך להתפלל? זה מצב מסוכן גם לה וגם לעובר, אתה צריך לחכות עד שיצא ולד חי, ואז תהיה רגוע.

לא, אנחנו טכנוקרטים, אנחנו חושבים כמו מדענים, לכן אנחנו מדברים כך. ה’חובות הלבבות’ חשב בצורה פשוטה. יש כאן אשה ועובר. מערכת העיכול שלה עובדת כרגיל, מכניסה ומוציאה, ומערכת העיכול שלו מכניסה ולא מוציאה. יש כאן תזונה בלי מהלך. אפשר לענות תשובות מתוחכמות אבל לא צריך להסתכל כך.