הבוטח מול בעל האלכימיה
‘…ומהם שהבוטח באלהים יביאהו בטחונו לפנות את לבו מעניני העולם וליחד לבבו לעניני העבודה ויהיה דומה במנוחת נפשו ורוחב לבו ומעוט דאגתו לעניני עולמו לבעל האלכימיה, והוא היודע להפך הכסף לזהב והנחשת והבדיל לכסף על ידי חכמה ומעשה. ואם הוא חזק בבטחונו באלהים, יש לו עליו יתרון בעשרה דברים:
אנחנו נמצאים ב’חובות הלבבות’ שמדבר על בטחון ומשווה את בעל הבטחון לבעל האלכימיה. זה היה בעיה גם בשביל ר’ ירוחם, ר’ ירוחם בעצמו שאל מישהו שהגיע מגרמניה ולמד כימיה במוסד ללימודים: מה חובות הלבבות רוצה מאלכימיה? אני לא אומר שאני יודע יותר טוב מר’ ירוחם, אבל יש כאן דבר שלא היה ידוע בזמנו של ר’ ירוחם.
המידע הזה על אלכימיה לא היה זמין בזמן ר’ ירוחם. חשבו שהם רוצים לעשות כישוף ולרמות בני אדם. המשגיח אמר לי שהם חשבו אחרת. החפצים היו חיים אצלם. בעל האלכימיה לא רצה כסף וזהב. הם רצו להגיע למצב של הרמוניה – סינכרון עם העולם. רגוע. הרמוניה עם העולם. זה נקרא לעשות זהב.
אנשים בתחילת ימי הביניים חשבו בצורה מאוד קשורה לחפצים. הם ערבבו חומרים, אבל המטרה לא היתה החומרים עצמם. אנחנו חושבים שהם רצו כסף. אבל בעל האלכימיה לא חשב על זה, זה לא הנושא. הנושא שלו היה להגיע למצב של שלוה בפנים, רק הוא עשה את זה על ידי אמצעים מוחשיים.
אצלינו זה נראה דבר רחוק, מהיכי תיתי לעשות את זה, נראה לנו שהם היו אנשים פרימיטיביים. אני רוצה לשאול אותך: מי שרוצה שלוה ובגלל זה הוא צריך ליסוע לאיזה כפר בהרי האלפים לשבועיים, הוא לא בעל אלכימיה גמור? הרי גם הוא צריך דבר בעולם כדי להגיע לשלוות הנפש. מה עם הנפש שלך, למה אתה צריך מקום מסויים כדי להגיע לשלוות הנפש?
אנחנו יותר גרועים מבעל האלכימיה. הוא היה מעוניין בתהליך, הוא היה מעוניין לראות שדבר מתפתח וזה נותן שלוות הנפש. אנחנו אנשים מאוד פרימיטיביים. אתה צריך להגיע לאיים הקריביים כדי להגיע לשלוות הנפש, אתה צריך לעשות סקי באלפים כדי להגיע לשלוות הנפש.
אתה רוצה להגיע לרוגע פנימי, אבל בלי אותה בקתה שאני כל שנה נוסע אליה שבועיים אני לא מגיע לשלוות הנפש. אתה יותר גרוע מבעל האלכימיה, כי אתה לא הולך על איזה תהליך אלא על דבר גס ביותר.
אל תגידו: ב”ה, אלכימיה? לא נוגע אלינו. אנחנו יותר גרועים מהם.
זה מה ש’חובות הלבבות’ אומר. זו בעצם הנקודה שלנו. הנקודה של עבודה בבטחון הוא שהעבודה שלי, התעסוקה שלי, העולם שלי, עומדים בסינכרון, בהרמוניה, אחד עם השני.
אדם שאין לו בטחון רואה שהוא רוצה לעשות כל מיני דברים, אבל העולם ניצב נגדו. זו טעות. העולם לא נגדך, הוא הולך בדיוק לפי הצורך של העבודה שלך.
פה חוזר מה שאמרנו בהתחלה שבעל הבטחון שם את עבודת ה’ במרכז החיים שלו. אז הוא יכול לראות שעבודת ה’ שלו הולך בדיוק חטיבה אחת, בהרמוניה גמורה. אבל אם אדם עושה את התאוות שלו מרכז לחיים, אז הבו”ע לא חותם לו על זה.
לפעמים צריך לעבוד את הקב”ה בבין אדם לחבירו, לפעמים בלימוד, לפעמים בתפילה, אבל תמיד העולם שלך ועבודת ה’ שלך הולכים בהרמוניה גמורה.
בעל האלכימיה רוצה את אותו דבר. אין לו אמנם עבודת ה’, אבל הוא רוצה שההרגשה הנפשית שלו והעולם הולכים יחד, בהרמוניה, בסינכרון. ולצורך זה הוא משתמש בחומרים מסויימים. ואנחנו הרבה יותר גרועים ממנו, עושים את זה בצורה גסה ביותר.
כשאנחנו רוצים דבר מסויים. זה נקרא: זהב. כשאני רוצה שלוות הנפש זה נקרא אצלי זהב. וכשאני צריך להגיע לזהב – לנופש, אני צריך מטוס בשביל זה – ובעל האלכימיה צריך עופרת. אני צריך כסף – הוא צריך חומרים אחרים. זה בדיוק אותו דבר, רק אנחנו הרבה יותר פרימיטיביים.
…ומהם שהבוטח באלהים יביאהו בטחונו לפנות את לבו מעניני העולם וליחד לבבו לעניני העבודה ויהיה דומה במנוחת נפשו ורוחב לבו ומעוט דאגתו לעניני עולמו לבעל האלכימיה,
אני רוצה לשאול אותכם שאלה: לי יש חמש ₪ בבית, לשכן שלי יש 5 מליון ₪. מי דואג יותר. אני לא דואג בכלל. יבא גנב אני יאמר לו: קח את החמש ₪ ותצא, השכן שלי דואג מאוד. לא יתכן שבעל האלכימיה לא דואג כי יש לו הרבה זהב בבית, אני לא מבין מה ההו”א לקרא כך. איך אפשר לקרא כך.
לפי הטעות שלנו, בעל האלכימיה הוא טיפש גמור כי ‘מרבה נכסים מרבה דאגה’, והוא מרבה נכסים בצורה אדירה, כי גם כשאין לו זהב הוא יכול לעשות זהב. איך אפשר ללמוד את זה כך? איך אפשר להאמין שיש לו מיעוט דאגה כי יש לו הרבה זהב.
לא. הזהב של בעל האלכימיה זה האיים הקריביים שלנו, זה חוף הים של בחורי הישיבה. ‘אני צריך לנקות את הראש…’ ‘הולך לחוף הים לנקות את הראש…’ אתה בעל אלכימיה פרימיטיבי ביותר. מה אתה צריך ים, מה אתה צריך חול, מה אתה צריך ריח.
הנקודה של בעל האלכימיה שהוא צריך חפצים בעולם. הם עשו את זה עם חומרים. הם היו אנשים שחיים בצורה אחרת בעולם. הם עשו את זה בזה שהרכיבו חומרים אחד עם השני, וזה עשה להם שגם בנפש שלהם דבר הרכיב את השני. זו היתה צורת החשיבה שלהם. הם הגיעו למשהו בנפש על ידי חומרים. זה מאוד דומה למה שאנחנו עושים עם הנסיעות שלנו. זה בעצם מה שבעל האלכימיה רוצה. אבל לבוטח באלקים יש את מיעוט דאגתו בעולם בלי שהוא צריך חומרים.
‘…והוא היודע להפך הכסף לזהב והנחשת והבדיל לכסף על ידי חכמה ומעשה. ואם הוא חזק בבטחונו באלהים, יש לו עליו יתרון בעשרה דברים: תחלתם, שבעל הכימיה צריך לדברים מיוחדים למלאכה, לא יוגמר לו דבר זולתם, ולא ימצאם בכל עת ובכל מקום.’
זה מה שדיברנו. בעל האלכימיה צריך חומרים כדי להגיע לאותו מצב של שלווה, הבוטח באלקים לא צריך שום דבר. למה? כאן צריך להסתכל על העולם קצת אחרת.
אני יאמר את השאלה בצורה מאוד גסה כי להרבה אנשים יש את השאלה הזו.
כאן כתוב: ‘והבוטח באלהים טרפו מובטח לו מכל סבה מסבות העולם, כמ”ש הכתוב: למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו’, כי הסבות אינן נבצרות ממנו בכל עת ובכל מקום, כאשר ידעת מדבר אליהו עם העורבים ועם האשה האלמנה ועוגת רצפים וצפחת המים ודבר עובדיהו עם הנביאים, שאמר: ואחביא מנביאי ה’ מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים, ואמר: כפירים רשו ורעבו ודורשי ה’ לא יחסרו כל טוב, ואמר: יראו את ה’ קדושיו כי אין מחסור ליראיו.’
בואו נהיה אמיתיים. אם אתה מדבר על מישהו שהוא דור שני או דור ראשון לאלו שעברו את הגיהינום באירופה ואומר לו: ‘דורשי ה’ לא יחסרו כל טוב’, קשה לו לשמוע את זה. הוא אומר: אני ראיתי בעיניים שלי שזה לא כך. אתה אומר לו: לא! לא! לא! זו כפירה. כך כתוב בפסוק. אל תבלבל אותי עם עובדות. אבל הוא אומר: אני ראיתי בעיניים.
מי שהכיר אנשים שעברו את זה יודע את זה.
מה הנושא? בא ניקח את הסטייפלר, לא היה לו מה לאכול. מה הוא אמר? כשהייתי רעב, למדתי עוד תוס’. זה היה בסינכרון עם עבודת ה’. אם היה לו יותר מה לאכול, הוא היה לומד פחות. זה היה בסינכרון מלא. זה עשה אותו שילמד יותר.
אנחנו שופטים את השני לפי הראיה שלנו בגשמיות בלבד. אני רואה מישהו שהוא עובד ה’ גדול ואין לו את הצרכים שלו לפי העיניים שלי. אני לא יודע מה העבודה שלו, אבל אני חושב שזה הצרכים שלו.
זה לא נכון. הצרכים שלו מתאימים מאה אחוז עם העבודה שלו. כל הזמן, עד יום המיתה. אלו שמתו במלחמת העולם השניה, היה להם את הצרכים המתאימים לעבודה שלהם עד הרגע האחרון. זה היה בהרמוניה ממש, אבל לא לפי מה שאנחנו רואים.
אתה אומר: אני יודע מה זה לחיות חיים טובים. לא, אתה לא יודע. אתה יודע מה זה לאכול טוב.
ר’ אהרן לייב אמר פעם לילד שהיה לו אלרגיה לכל מיני דברים ולא יכל לאכול: אולי אתה עוד תגדל בתורה, כי אתה לא יכול לאכול כל היום.
אם הבו”ע חתם לך על הדמיונות שלך אז אתה חושב שהצרכים שלך זה עוגת שמנת לחג השבועות ואותו ילד אלרגי לא יכול אפי’ לגעת בעוגה כזו. אבל זה תלוי מה אתה רוצה מהחיים. אם אתה רוצה מילוי דמיונות, העולם הולך נגדך, העולם לא בסינכרון, לא בהרמוניה עם שום דמיון שלך.
זה מפריע לנו כל הזמן. אנו אומרים: העולם נגדנו. העולם נגדנו. זה לא נכון. העולם מתאים בדיוק לצרכים שלך. זה לא תלוי בשום דבר שבעולם. כל מה שאתה צריך הבו”ע יתן לך. השאלה רק אם אתה רוצה לעבוד.
זה הטעות שלנו בהבנה של בעל האלכימיה. חושבים שהוא רוצה זהב, הוא רוצה הרבה כסף. זו טעות. הוא לא רוצה כסף, הוא רוצה מצב הרמוני בינו ובין העולם. זה נקרא זהב אצלו. אבל זה תלוי בחומרים מסויימים. כך הם עבדו. כך הם חשבו. צריך קצת להחליף את המושגים. לא שהם צדקו, אבל כך הם חשבו. זו היתה החכמה שלהם. הם לא רצו להיות עשירים, הם רצו להיות מאושרים.
הם קראו לזה אלכימיה, אנחנו קוראים לזה סקי באלפים. זה בדיוק אותו דבר. זה תלוי בדברים, בחפצים מהעולם.
בעל הבטחון לא צריך שום דבר מיוחד, הוא אומר: כל הצרכים שלי קיימים לאור עבודת ה’ שלי. הוא ‘מייחד לבבו לענייני העבודה’. ואז הוא רואה שהעולם והעבודה שלו הולכים בדיוק שלובי יד. זה בעל הבטחון. הוא מוצא את זה בתוך עצמו. לא מכח דברים מחוצה לו.
אני חושב שדי ברור שאנחנו נגועים באותם הדברים. אנחנו כל כך חושבים שהעולם נגדנו. אחד הדברים שמביא לידי שקט בנפש, ואפי’ למחלות נפש, זה שחושבים שהעולם נגדנו 24/7. זה קשה, זה לא מסתדר.
הבו”ע לא חתם על בדמיונות שלך. זו הבעיה.
אם רוצים לעשות את זה למעשה צריך להבין שעבודת האלקים זה קצת יותר רחב. לפעמים יש לנו בעבודת אלקים רק אופק מצומצם ואז יתכן שעבודת האלקים לא מתאימה לחיים שלנו. נסיבות החיים הולכים נגד. אבל אם יש לך עבודת האלקים קצת יותר רחבה אתה מבין שיש בה גם בין אדם לחבירו, גם תפילה, ועוד הרבה מאוד שטחים. פתאום אתה רואה שהחיים שבאים אליך מתאימים בדיוק עד המילימטר האחרון לעבודת ה’ שלך, כל מה שאתה צריך לעבודת ה’ שלך אתה מקבל בדיוק.
הרבה פעמים אני רואה שאנשים שיש להם אופק צר מידי גם בעולם הזה וגם בתורה. זה צריך להיות יותר רחב.
ר’ חצקל לווינשטיין למשל: בא אליו אברך ואמר לו: אני לומד בלילה עד מאוחר והתינוק שלי קם באמצע הלילה ואין לי מספיק זמן לישון. אמר לו ר’ חצקל: למה ללכת לישון בשעה אחת בלילה, תלך לישון עם התינוק ותקום בשעה שלש.
המציאות בעצם מתאימה לעבודת ה’ שלך, אלא שלך יש ציור מצומצם של עבודת ה’ ולכן זה נראה לך לא מתאים עם החיים. צריך להיות לך מבט יותר רחב עם עבודת ה’. אם יש לכם כזה מבט העולם מתאים מאה אחוז.
זה שאלה של אמונה. הבו”ע לא רוצה להציק לך. הוא רוצה שתעבוד. רק אתה טועה בעבודה.
אני חושב שהמצב הנפשי שלי בא על מילויו רק על ידי חומרים או על ידי חופש. אז המצב הנפשי שלי מתאים עם העולם. לא, זה ממש לא כך. זה מה שאומר ‘חובות הלבבות’. בצורה כזו החובות הלבבות מובן מאוד.
אני לא נגד חופשים, אני נגד חופשים שמתפרסמים בעיתונים, אבל לא נגד ים. אבל צריך להבין מה כתוב כאן.
‘והשני, כי בעל הכימיה צריך למעשים ולמלאכות, לא ישלם לו חפצו זולתם, ואפשר שימיתוהו ריחם ועשנם עם התמדת העבודה ואורך היגיעה בהם לילה ויומם. והבוטח באל בבטחה מהפגעים ולבו בטוח ממצא הרעות, וכל אשר יבואנו מאת האלהים יהיה לו לששון ולשמחה, וטרפו בא אליו במנוחה והשקט ושלוה כמ”ש: בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני.’
גם כאן מבואר שהוא רוצה ששון ושמחה, והשקט ושלוה. כל מה שיבא לבעל הבטחון מאת האלקים יהיה לו לששון ולשמחה כי הוא מתאים לעבודת ה’ שלו.
מי שצריך לטוס לאיים הקריביים צריך לטוס מעל משולש ברמודה. יש אגדה ששם מסוכן לטוס. אדם רוצה מנוחת הנפש ובסוף המטוס שלו צולל. הוא רוצה לעשות סקי באלפים ובסוף חוזר עם רגל שבורה או שתי רגליים שבורות.
אתה אומר: רק רציתי מנוחת הנפש… ליהנות מהיופי, מההרגשה הטובה. אבל אתה צריך חפצים מהעולם. אתה צריך הר, שלג, מדרון, וכו’, ואתה גם יכול לשבור את הרגל. ואילו בעל הבטחון יושב בבית ויש לו בדיוק את אותה הרגשה בלי שום סיכון. כי העולם של בעל בטחון והעבודה שלו הולכים ממש שלובי יד.
אם היינו רואים את הסטייפלר בנובהרדוק כשהוא ממש רעב ללחם היינו אומרים שצריך להקים ארגון שידאג לו ללחם. אבל הוא היה אומר, אל תביא לי אוכל, כי כשאני רעב אני לומד עוד תוס’.
דורשי ה’ לא יחסרו כל טוב זה לא ה’כל טוב’ שאתה חושב. אתה חושב שזה סנדוויץ’ עם המבורגר. אבל זה משהו אחר. זה הולך בהרמוניה עם עבודת ה’. בעל הבטחון מקבל את זה בלי חפצים וכל השאר צריכים דברים מבחוץ.
הרבה אנשים בציבור שלנו חושבים שהעולם נגדם. העולם לא נגדך, זה בגלל שאתה רוצה את הדמיונות שלך. אם אתה אומר: עבודת ה’ היא העיקר, ואז אני רואה את העולם בעיניים של בוטח. אז אני רואה שעבודת ה’ והעולם שלי הולכים בהתאמה גמורה. בזה בוטח יותר טוב מבעל האלכימיה.
אני חושב שברור מאוד שזה מה שחובות הלבבות רוצה.
