סוף פרק ב

‘…ומי שנקבצו בו כל המדות האלה עם כל מה שהזכרנו קודם לזה, נשלמו תנאי הבטחון בו והתחייב היודע זה ממנו לבטח בו, ושתנוח נפשו עליו בגלויו ובנסתרו, בלבו ובאבריו ולהמסר אליו ולרצות בגזרותיו ולדון אותו לטוב בכל דיניו ומפעליו. וכאשר נחקר על אלה השבעה תנאים, לא נמצאם כלל בברואים ונמצאם כולם בבורא יתעלה: 

שהוא מרחם על בריותיו, כמו שכתוב רחום וחנון ה’ וגו’, ואמר: ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה וגו’.

ושאינו מתעלם, כמו שכתוב ‘הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל’.

אלו שתי דברים שהם באמונה שהקב”ה מרחם על בריותיו ללא הפסקה. יש הערה בזה עד כמה שמידת החסד נמצאת תמיד ולא נפסקת, זו התפעלות שחז”ל אומרים שדניאל לא אמר ‘גיבור’ וירמיהו לא אמר ‘נורא’. ודאי שהם האמינו שהקב”ה גיבור ונורא, אלא שהם הבינו שלא משבחים את הקב”ה על מה שלא רואים. ובזמן החורבן והגלות הם לא ראו את הגבורות והנוראות של הקב”ה. 

השאלה נשאלת, הרי בזמן גלות הדבר הראשון שלא רואים הוא את חסדו של הבורא. ומדוע כולם הסכימו שגם בזמן החורבן והגלות צריך לומר ‘האל הגדול’?

רואים ברור שאת החסד של הבו”ע אפשר לראות תמיד. אינני יודע מדוע, אבל בכל עת ובכל זמן רואים את חסדו של הקב”ה בעולם. (הוספה לאחר השיעור: מי שמבין את החיסרון שכלל ישראל גרמו בחטאים שלהם מבין מדוע גם בזמן החורבן רואים את חסד ה’, כי לפי חטאי כלל ישראל היה צריך להעניש אותם הרבה יותר, ואילו הקב”ה משאיר מהם שארית ושופך חמתו על עצים ואבנים. הבעיה איתנו שאנו מתייחסים בשוויון נפש לחטאים ולא מבינים מה קורה למעלה על ידי העברות שלנו.)

ושהוא חכם ולא ינוצח, כמו שכתוב חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם, ואמר: לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו’, וכתיב: ה’ אלהיך בקרבך גבור יושיע.

בזה אנחנו חסרים מאוד – ברור לנו שאי אפשר לבנות מוסד תורני בלי לשקר, אי אפשר לבנות מוסד על פי מה שהקב”ה רוצה. פוליטיקה חזקה אצלינו יותר מהבו”ע. ועל מי שחושב אחרת אנחנו מסתכלים כאדם תמים ולא משופשף. אנחנו מוציאים את הקב”ה מהחיים שלנו וחושבים שהמציאות של עולם השקר חזקה יותר ממנו ית’. אצלינו הקב”ה יותר חזק מכולם, אבל חוץ מפוליטיקה. הקב”ה יותר חזק מכולם, אבל חוץ מרשמים.

ושהוא מתייחד בהנהגת האדם מתחלת עניינו והתחלת גדולתו, כמ”ש: ‘הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך, ואמר: עליך נסמכתי מבטן ממעי אמי אתה גוזי, ואמר: הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, ושאר הענין.’

ניסיתי את זה. היו אצלי אתמול נכדים קטנים. הקטן בן חודש. לא עברה בראש שלי אפי’ שניה אחת ההכרה שאני פעם הייתי קטן כזה. ההרגשה שלי היא שאני תמיד הייתי חכם. אינני יכול להבין שהייתי חרש שוטה וקטן, לא יכול לעשות שום תנועה לבד.

אני מבין את זה בשכל בצורה ברורה, אבל אינני מסוגל לחשוב כך. יש קיר שעוצר אותי מלחשוב כך. לכן אין לי שייכות לבטחון. אני לא יכול לחשוב שהקב”ה עזר לי מתחילת יצירתי כי אינני מסוגל לחשוב על הזמן ההוא ולהבין שלא הייתי אז שוה שום דבר.

דוד המלך אמר ברכי נפשי כנגד חמשה עולמות. כנגד הזמן שהיה עובר במעי אמו, כנגד יום לידתו, כנגד הזמן שינק מאמו, וכנגד יום המיתה. (ובאמצע גם על מפלת הרשעים). רואים שדוד המלך חי את זה שפעם הוא נולד והיה חסר אונים. הוא חי באותו עולם גם כשהוא גדל. 

ושתועלתו והזיקו אינם ברשות אדם כי אם ביד הבורא יתעלה לבדו, כמו שנאמר ‘מי זה אמר ותהי ה’ לא צוה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב’, ואמר: ‘יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם’, ואמר: ‘אכן חציר העם’. וכבר התברר הענין הזה במאמר השלישי מן הספר הזה במה שיש בו די.

לי מאוד קשה עם העיתון שאני מקבל הביתה. כל הזמן מדובר שם על החילוניים, כמה הם רודפים אותנו וכמה חברי הממשלה עכשיו הם גרועים. לא היה יום אחד מאז שקמה הממשלה הזו שלא היה בעמוד ראשון כותרת שמדברת איזה רשעים הם. אין אף כתבה שאנחנו שליליים. אין אף מילה אחת על כך שהבו”ע רוצה משהו מהציבור שלנו. שהקב”ה רוצה לתת סטירה מצלצלת לכל הציבור החרדי. האם אנחנו רק מצהירים הצהרת פה שהטובה שלנו רק ביד ה’? יהודי לא חושב כך.

אומרים לי שאי אפשר לומר ביקורת על הציבור כי זה יחליש את הציבור. צריך לטפוח לציבור כל הזמן על השכם. לומר לציבור כל הזמן רק שהוא בסדר, שב”ה התרבו הספסלים וכו’. לא, זה לא נכון. הבו”ע עושה את כל הרעות האלו. לו יש משהו נגדנו.

החינוך הכללי נהיה חינוך שהבו”ע לא נמצא בתוכו. רק הרשעים קיימים. אי אפשר לחיות כך. הקב”ה צועק, וכשאנחנו לא שומעים הוא צועק יותר חזק ויותר חזק. אם הבו”ע רוצה לדבר עם מישהו והוא לא רוצה לשמוע, הוא לוחץ עליו עד שהוא ישמע. 

ושנדיבתו כוללת וחסדו סובב, כמ”ש ‘טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו’, ואמר: ‘נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו’, ואמר: ‘פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.’ 

והשכל גוזר בהקבץ אלה השבעה עניינים בבורא יתעלה מבלתי הנבראים, לכן הבאתי אלו הפסוקים מן הכתוב לזכרון בלבד. 

רבינו בחיי אחז שדבר המוכרח מן השכל הוא כמו גזירת הכתוב. לכן הוא אומר שהפסוקים הם רק לזכרון.

וכאשר יתברר זה לאדם ותתחזק הכרתו באמיתת חסד הבורא, יבטח בו וימסר אליו ויניח הנהגתו עליו, ולא יחשדהו בדינו ולא יתקצף על בחירתו לו, כמ”ש דוד עליו השלום: כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא, ואמר: צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא.

כשיש צרה ויגון אני קורא ומודה לקב”ה. יש צרה ויגון, לא שבגלל הביטחון אין צרה ויגון. זה כואב. זה מעורר בכי, אבל אני מודה לה’. זה הדבר הכי טוב בשבילי לעבוד איתו. הביטחון לא גורם דווקא שהדבר יצא לטוב. אם כן לא היה צריך לומר שאני לא חושד את הקב”ה בדינו. אם הוא אומר שלא צריך לחשוד ברור שהעסק נשאר לא בסדר. נשאר צרה ויגון. ואעפי”כ אני מודה לה’ כי אני יודע שזה הדבר הכי טוב בשבילי.

בטחון לא עושה בדווקא שהמציאות תשתנה, אלא שאני יודע שהמציאות הזו לטובתי כי אני בידיים טובות.