זה תנאי שאינו מחוייב כדי לבטוח, לכן עכשיו רבינו אינו חוזר על ארבעת התנאים הקודמים. אולם כשהוא קיים, הוא מכריח את האדם לבטוח. החיים של האדם מלמדים ומכריחים אותו לבטוח. זה המינימום של חיוב הביטחון. אם היה לי עד עכשיו מהלך מסויים, אני יכול ללכת אתו הלאה, אפי’ להרחיב אותו קצת.
אדם צריך ללמוד את החיים של עצמו כדי לדעת מה המינימום של הבטחון שהוא חייב בו. אם הקב”ה הלך איתו באיזה מהלך עד היום הוא חייב לבטוח בו שהוא ימשיך כך הלאה.
רבינו מדבר עכשיו בצורה כללית מה נצרך לאדם כדי לבטוח במישהו, לאו דווקא על הבו”ע.
אך הסבות אשר בהן יתכן הבטחון מהבוטח על הברואים הן שבע. אחת מהן הרחמים והחמלה והאהבה, כי האדם כשהוא יודע בחברו שהוא מרחם וחומל עליו, יבטח בו ותנוח נפשו עליו בכל מה שיטריחהו מעניניו.
מי שיודע שחבירו אוהב אותו, בוטח בו גם כשחבירו עושה לו משהו שמטריח אותו. כתוב כאן מה שדיברנו כבר כמה פעמים. לא מובטח לבוטח שהקב”ה יעשה לו דברים שנוחים לו, יתכן שהוא יטריח עליו, ואעפי”כ הוא מרוצה מזה כי הוא יודע שזה טוב לו.
והשנית, שיהיה יודע בו עם אהבתו, שאיננו מתעלם ממנו ולא מתעצל בחפצו, אבל הוא יודע בו, שהוא משתדל ומסכים לעשותו, כי אם לא יתברר לו ממנו כל זה, לא יהיה בטחונו עליו שלם, מפני שהוא יודע התעלמותו ורפיונו בחפצו. וכאשר יתקבצו לבוטח ממי שבטח בו שתי מדות אלה: גודל רחמנותו עליו ורוב השגחתו על ענייניו, יבטח בו מבלי ספק.
והשלישית, שיהיה חזק. לא ינוצח באשר הוא חפץ, ולא ימנעהו מונע מעשות בקשת הבוטח, כי אם יהיה חלש, לא ישלם הבטחון עליו אף על פי שנתברר, שהוא מרחם ומשגיח, מפני המנע דברים ממנו ברוב העניינים, וכאשר יתקבצו בו שלש המדות האלה יהיה הבטחון עליו יותר ראוי,
והרביעית, שיהיה יודע באופני תועלת הבוטח עליו ולא יעלם ממנו מה שהוא טוב לו בנסתר ובנראה, ומה שייטב בו ענינו, כי אם לא ידע כל זה, לא תנוח נפש הבוטח עליו. וכאשר יתקבצו לו בו דעתו בתועלותיו ויכלתו בהם ורוב השגחתו עליהם וחמלתו עליו. יחזק בטחונו בו מבלי ספק.
כדי לבטוח במישהו, צריך שהוא יכיר אותך בכל ענייניך כדי לדעת מה להיטיב לך. היום הרבה פעמים אנשים רוצים לסמוך על מישהו שלא מכיר אותם. זה לא טוב. אנשים רבים מחפשים על מי לסמוך ומבקשים לסמוך על ספרים שנותנים עצות, זה דבר בלתי אפשרי משום שהספר אינו מכיר אותך, איך תוכל לסמוך עליו. אולי העצה שכתובה שם לא תעזור לך. בשביל לסמוך על ספר צריך להיות למדן שמסוגל לתרגם את הספר למצב האישי שלי.
רב לא צריך לדעת את כל הפרטים ופרטי הפרטים מחייו של התלמיד. אולם הוא צריך לדעת את הכל בכללות. לפעמים אפי’ כדאי יותר שהרב לא ידע את כל הפרטים כי זה מטשטש את התמונה.
נשים לב שבארבעה תנאים אלו המחבר חוזר בכל תנאי על כל התנאים הקודמים. בשני על הראשון, בשלישי על הראשון והשני, וברביעי על הראשון, השני והשלישי. זה משום שארבעה אלו מוכרחים שיהיו יחד כדי שנוכל לסמוך ולבטוח על מישהו.
והחמישית, שיהיה מתייחד בהנהגת הבוטח עליו מתחילת הווייתו וגדולתו וינקותו ונערותו ובחרותו וישישותו וזקנתו עד תכלית ענינו. וכשיתברר כל זה ממנו לבוטח, יתחייב שתנוח נפשו עליו וישן עליו בעבור מה שקדם לו עליו מן הטובות העודפות והתועליות המתמידות, ויהיה זה מחייב חזקת בטחונו בו.
זה תנאי שאינו מחוייב כדי לבטוח, לכן עכשיו רבינו אינו חוזר על ארבעת התנאים הקודמים. אולם כשהוא קיים, הוא מכריח את האדם לבטוח. החיים של האדם מלמדים ומכריחים אותו לבטוח. זה המינימום של חיוב הביטחון. אם היה לי עד עכשיו מהלך מסויים, אני יכול ללכת אתו הלאה, אפי’ להרחיב אותו קצת.
אדם צריך ללמוד את החיים של עצמו כדי לדעת מה המינימום של הבטחון שהוא חייב בו. אם הקב”ה הלך איתו באיזה מהלך עד היום הוא חייב לבטוח בו שהוא ימשיך כך הלאה.
אפשר לראות את זה אצל דוד המלך שאמר לשאול שהוא רוצה להילחם עם גוליית כי פעם הוא הרג ארי ודוב שבאו אל העדר. כלומר, הוא לקח מקרה שקרה לו והקב”ה עזר לו, והבין שזה סימן למשהו עתידי. בגלל זה הוא לבש עליו את העור של החיות הללו, וכהגיע המקרה של גוליית הוא הבין שהקב”ה רמז לו אז שהוא יכול להלחם גם עם גליית. אף שגליית היה מסוכן יותר מהארי והדוב, הוא הרחיב קצת את הנסיון הקודם גם למקרה הזה.
גם משה רבינו כשעמד לפני הבו”ע והתווכח איתו אם ללכת למצרים, אמר לו הקב”ה: מי שם פה לאדם וגו’. נראה שכוונת הפסוק היא כזו. משה רבינו נצטווה ללכת לפרעה באותו יום שהוא נעשה מלך על כל העולם ולומר לו ‘שלח את עמי’. זה ודאי חוצפה שעוברת כל גבול. ולכן הקב”ה אומר לו שיזכר במה שקרה לו כשרצו להרוג אותו והצוואר שלו נעשה שיש. משה רבינו גם זכר את זה, אבל לא העיז להרחיב את זה למקרה הזה, אבל הקב”ה אמר לו, אתה יכול ללמוד מהמקרה ההוא גם לכאן אפי’ שזה רחב יותר.
אנחנו לא לומדים את החיים שלנו, לא יודעים להתייחס למה שקורה לנו, וגם לא יודעים איך להרחיב את הדברים. יש היום הרבה עלונים שמספרים סיפורים על השגחה פרטית ובטחון ואנשים אוהבים לקרא את זה. אני לא מבין למה אדם צריך להתעורר מחיים של מישהו אחר, ממצב של מישהו אחר, ממעשים שלא ידוע אם קרו או לא קרו.
זה בגלל שאתה עם הארץ, אתה לא יודע להתבונן מה קורה לך, אתה לא יודע איך לפרש את החיים שלך. לכן אתה לא לומד מהחיים שלך כלום. האמת היא שיש לכל אדם מה ללמוד מהחיים שלו, יש לכל אחד מהלך מסויים בחיים שלו שהקב”ה עוזר לו, ואת המהלך הזה אפשר להרחיב.
הדבר מפורש בביאור הגר”א למשלי בסוף פרק א, שכשבאה לאדם צרה בפעם ראשונה הוא צריך לפחד אבל אחרי שהוא ניצל פעם אחת, הוא לא צריך לפחד כי הוא רואה שהקב”ה מוביל אותו בדרך מסויימת.
והששית, שיהיה ענין הבוטח כלו מסור בידו ולא יוכל אדם להזיקו ולהועילו ולא להטיב אליו ולא לדחות נזק מעליו זולתו, כעבד האסור, אשר הוא בבית הבור ברשות אדוניו. וכשיהיה הבוטח ברשות מי שבטח עליו על הענין הזה, יהיה יותר ראוי לבטוח עליו.
והשביעית, שיהיה מי שבטח עליו בתכלית הנדיבות והחסד למי שראוי לו ולמי שאינו ראוי לו. ותהיה נדיבותו מתמדת וחסדו נמשך, לא יכרת ולא יפסק.
כאן מפורש שמעלת הבטחון נוגעת לעולם עליון, עולם של יג’ מידות הרחמים שעליו נאמר: וחנותי את אשר אחון, אע”פ שאינו הגון. משה רבינו עמל על זה בארבעים יום האחרונים, ארבעים יום של רחמים, ואז הוא זכה למידה הזו, של ‘וחנותי את אשר אחון אע”פ שאינו הגון’. לא כל מי שאינו הגון זוכה לחנינה, זה לא דבר זול שכל אחד יכול לזכות אליו. יג’ מידות אפשר לומר רק בציבור. אבל יש מידה עליונה כזו. ובעל הבטחון יכול לגעת במידה הזו ע”י הבטחון שלו.
ומי שנקבצו בו כל המידות האלה עם כל מה שהזכרנו קודם לזה, נשלמו תנאי הביטחון בו והתחייב היודע זה ממנו לבטוח בו, ושתנוח נפשו עליו בגלויו ובנסתרו, בלבו ובאבריו ולהימסר אליו ולרצות בגזרותיו ולדון אותו לטוב בכל דיניו ומפעליו.
