תועלת הביטחון בגישה לעבודה

אחרי שחובות הלבבות תיאר את כל עשרת ההבדלים בין בעל האלכימיה לעובדי ה’ הוא אומר – 

ומתועלת הבטחון בה’ בענין התורה, כי הבוטח בה’, אם הוא בעל ממון, ימהר להוציא חובות האלהים וחובות בני אדם מממונו בנפש חפצה ורוח נדיבה.

אדם מטבעו כשיש לו כסף מרגיש קשור אליו, קשה לו להוציא. כולם עושים מה שצריך לעשות, אבל למי שאין בטחון קשה להוציא כסף, וכשיש לאדם בטחון קל לו להוציא כסף. זה לא מעורר אצלו רגש שלילי.

ואם איננו בעל ממון, יראה, כי חסרון הממון טובה מטובות המקום עליו, מפני שנסתלקו מעליו החובות, שהוא חייב בהם לאלהים ולבני אדם בעבורו, ומעוט טרדת לבו בשמירתו והנהגתו.

יש חובות שקשורים לכסף. למשל: ‘מתנות לאביונים’, ומי שאין לו כסף פטור מהם. אנחנו הולכים ומזכים כסף לנשותינו כדי שיוכלו לקיים מצוות ‘מתנות לאביונים’ ואילו ה’חובות הלבבות’ כותב כאן שמעשה כזה הוא סתירה לבטחון בה’.

אנחנו חושבים שגישה כזו נובעת מקרירות למצוות. אבל ה’חובות הלבבות’ מגלה לנו שאדם שבוטח בה’ מבין שמה שהוא צריך לשלמות הנפש שלו הוא מקבל אמצעים לקיים אותו, ואם אין לו אמצעים, הוא לא צריך את זה.

אין אדם שיכול לקיים את כל התרי”ג מצוות. יש מצוות שנוהגות רק בנשים ויש שנוהגות רק בכהנים, הקב”ה מחייב כל אדם במצוות שהוא זקוק להן לשלמות שלו וגם נותן לו את האמצעים לקיים אותן. אם אדם לא התחייב במצוה מסויימת כנראה שהוא לא זקוק לקיים אותה.

ודאי יש כאן סוגיא, יש מקומות בחז”ל שנראה לא כך. כגון מה שאמרו חז”ל שאדם שאין לו בגד ד’ כנפות ולא מתחייב בציצית, נענש על כך. אולם כאן ה’חובות הלבבות’ מגלה לנו צד חדש בסוגיא זו. 

[ר’ ירוחם אמר מאמר שכשאדם פטור ממצוות, זה מראה שהוא יכול להגיע לשלמות בלי המצווה הזו. ור’ שמחה זיסל בנו התייעץ עם המשגיח האם להדפיס את המאמר הזה ב’דעת חכמה ומוסר’ כי זה נשמע לא טוב.]

כמו שנאמר על אחד מן החסידים, שהיה אומר: המקום יצילני מפזור הנפש. אמרו לו: מה הוא פזור הנפש? אמר: שיהיה לי ממון בראש כל נהר ובראש כל קריה, והוא מה שאמרו ז”ל: מרבה נכסים מרבה דאגה, ואמרו: איזהו עשיר השמח בחלקו. 

יש אנשים שיש להם בטחון ויש להם כסף, ויש כאלו שיש להם בטחון ואין להם כסף. כאן מדובר על בוטח שאין לו כסף ובהמשך הוא ידבר על בוטח שיש לו כסף.

ריבוי נכסים מכביד על הנפש. זה דבר שגם חילוני יכול להבין. ככל שיש לאדם פחות דברים כך הוא נמצא בפחות מקומות. כשיש לו הרבה דברים והם חלק ממנו הוא נמצא בהרבה מקומות או לכל הפחות המחשבה שלו נמצאת בהרבה מקומות.

מכלל לאו אתה שומע הן. מבואר שדווקא לבוטח שאין לו כסף אין פיזור הנפש, אולם המצב הנפשי של בוטח שיש לו כסף הוא ‘פיזור הנפש’. אדם שיש לו כסף צריך להתעסק איתו, צריך להיות טרוד איתו. זה המתנה שקיבלת מהבו”ע ואתה צריך להיות אחראי. אם יש לאדם השקעות הוא מוכרח לדאוג להן, בלי זה הוא פושע בפקדון שהוא קיבל מהבו”ע. על פקדון צריך לשמור.

בעל בטחון אינו אדם שמרחף ג’ טפחים מעל גבי הקרקע ולא איכפת לו ממה שקורה סביבו בעולם.

הרכוש של אדם הוא חלק מהנפש שלו. בעולם שלנו לא כל כך מרגישים את זה, כי יש לנו הרבה מידי חפצים וגם אנו מחליפים הכל מהר מאוד. גישה בריאה לרכוש היא שהוא חלק ממני. כך ראיתי אצל המשגיח. היה לו עט מיוחד שבו הוא כתב, וכשהוא לא מצא אותו הוא חיפש אותו עד שמצא ולא לקח עט אחר. זה לא בגלל שהוא היה עולם הזה’ניק או שהוא כתב בהשבעת קולמוס. פשוט העט היה חלק ממנו והוא רצה לכתוב בו.

ומהם כי הבוטח בה’ לא ימנענו רב הממון מבטח בד’, מפני שאיננו סומך על הממון, והוא בעיניו כפקדון צווה להשתמש בו על פנים מיוחדים ובעניינים מיוחדים לזמן קצוב. ואם יתמיד קיומו אצלו, לא יבעט בעבורו ולא יזכיר טובתו למי שצווה לתת לו ממנו. 

כאן כתוב דבר גדול. משך זמן עושה נפק”מ גדולה בעבודה. כשדבר מתמיד במשך זמן מתקבלת גישה אחרת לחיים. כשיש לאדם כסף זמן קצר קל לו להבין שזה פקדון אבל כשהכסף נמצא אצלו זמן רב מתעוררת בעיה. הוא מתחיל לסמוך על הכסף ולעזוב את הבו”ע. על ידי אריכות הזמן מגיעים פיתויים חדשים.

אנחנו יכולים לעמוד בנסיון העושר אם הוא מגיע אלינו לזמן קצר, אבל כשהוא נמצא זמן רב אנחנו כבר לא יכולים לראות איך אפשר לחיות בלי זה. אין לנו ציור איך אפשר לחיות בלי כסף ואז אנחנו נשענים על העושר ולא על הבו”ע.

כשאדם מתחיל ללבוש פראק קל לו לומר שזה רק ‘בגד עבודה’ ולחשוב איך הוא חוזר ללבוש חליפה קצרה, אולם אחרי זמן רב, גם אם הוא כבר לא נושא משרה, הוא לא יכול להוריד את הפראק כי אין לו ציור איך הוא יכול לחיות בלי זה.