חינוך לקיום או להתמודדות

חינוך לקיום או להתמודדות

דרישה אלוקית מהאדם לא נועדה כדי לטעת בו יראה משתקת ותחושת חוסר אונים ביחס לתביעה. התורה דורשת מהאדם משום שהיא מעוניינת לקדם אותו וכדי שישיג יותר מהמקום בו הוא נמצא. לשם כך על האדם להעמיד את הדרישה באופן ובמינון שיהיה אפשר לעמוד בה, תוך כדי התווית אסטרטגיה לעבודה בנושא המדובר.

דרישה טוטאלית, שלא תיקח בחשבון את האפשרות לעמוד ולקיים את הדרישה, תמיט הרס על החניך.

הדרישה צריכה להיות החלטית ותקיפה, אך בד בבד עם שימת לב לכך שיעלה ביד הילד לקיים אותה.

כך אומר ר’ ישראל (במכתב ו’): העונש הוא במקום שבו קל לאדם לקיים, וזהו מתוך תפיסה שהדרישה של הקב”ה לא באה ממקום רחוק אלא היא נאמרת במקום שהאדם נמצא בו, במקום בו קל ואפשרי לו לקיים את הדברים. המקום שקרוב לאדם זהו המקום שבונה אותו.  

כך גם בחינוך ילדינו עלינו לעמוד בתוקף על דרישות מסוימות, אך יחד עם זאת להתוות לילד דרך להתמודד ולצלוח את המשימה.

אם נתמקד בחשיבותה של הטרמינולוגיה הנוגעת להתמודדות תחת ציות, אנו יכולים להחכים ממחקר שנערך על שתי קבוצות ילדים. נתנו להם משימות שהלכו והפכו למורכבות יותר ויותר עם התקדמות המשימות, כאשר בשלב מסוים אמרו לקבוצה אחת – מכיוון שהצלחתם עד כה, אתם חייבים להצליח גם במשימה הבאה. לעומת זאת, לקבוצה השנייה אמרו – אם מצאתם דרך להתמודד עם המשימות הראשונות, ודאי תצליחו גם במשימות הבאות.

התוצאה הייתה כי הקבוצה השנייה הצליחה יותר מהראשונה באופן משמעותי.

המסקנה היא כי כאשר השפה היא של אתגר ומציאת פתרון, הילד מוצא את הדרך, בעוד כאשר השפה היא של הצלחה וציות – הכישלון מצוי יותר.

בחינוך שלנו הדברים אומנם אחרים אך העקרון דומה. לחץ לא יביא לתוצאה חיובית אצל הילד, ולא יעודד גדילה והתפתחות.

ילד זקוק למודעות לכך שביכולתו לצלוח את המשימה ולקיים את הדרישה. לחץ יגרום לילד לעזוב את המשימה ולהתייאש. לעומת זאת המודעות כי הדבר אפשרי וכי ניתן למצוא את הדרך, תשאיר את הילד בתוך המשימה.

לכן, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא  למה אנו מרגילים את הילד בדרישות שלנו ליראת שמים, להתמודדות או לתפקוד?

מה עומד לילד מול העיניים – היעד אליו הוא נדרש להגיע או הדרך אותה עליו למצוא כדי לצלוח ולהגיע אל היעד? 

כשר’ ישראל אומר כי ‘קשה עונשו של לבן משל תכלת’ – בציצית, הסיבה היא כי הקב”ה מעוניין בנו ולא בתפקוד שלנו. כשהדרישה של התורה קשה לנו, הדרישה אינה – ‘אף על פי כן’, אלא מוקד הדרישה הוא למצוא את הדרך להגיע למקום הקשה להגעה.

חשוב שנבין כי דווקא אם הדרישה היא ההתמודדות, הקפדה על הילד וגערה בו תהיינה מועילות, משום שכך הוא ימצא את הדרך ויפעל באופן יצירתי על מנת להצליח.

אך אם הדרישה היא הקיום, אין שום מקום לגערה וללחץ, משום שהם יביאו לתוצאה הפוכה. רק בתפיסת התמודדות, לחץ יביא ליצירתיות.

תורה מתפתחת באדם דווקא מתוך שחרור וחופש – כך לימד ר’ ישראל ועוד. מאידך, ממעמד קבלת התורה אנו למדים כי התורה צריכה להילמד באימה וביראה. אם כן, כיצד הדברים אינם סותרים אלו את אלו? כיצד לימוד מתוך יראה יכול להיעשות בחופש ובחירות המחשבה? 

התשובה היא כי אנו חוטאים למושג ‘יראה’. יראה שמופיעה על תפיסה של התמודדות יכולה להיות יצירתית משום שלכך היא דוחפת. אין היא יראה משתקת.

דווקא בחשיבה של התמודדות אנו יכולים להכיל את האיומים של העונש בתורה. כי אלה מקדמים ומבקשים יצירתיות ודרך. בשונה מחשיבה של ‘קיום אף על פי כן’, שבה המחשבה על עונש משתקת ולא מקדמת.

חשוב שנבחין כי יצירתיות היא עצמאות. עצמאות אינה נותנת לילד ‘קבלת עול’. כשנאמר לילד – ‘אתה אחראי לעצמך וממילא תיקח אחריות למעשיך’, זה  אומנם יהיה חינוך לליברליות, אך איך בכך קבלת עול.