דף הבית > מועדי השנה > חנוכה > זאת חנוכה

זאת חנוכה

השיעור נמסר במסגרת השיעור בנפש החיים. להבנת השיעור במלואו אפשר להקשיב לשיעורי הרב בנפש החיים מהדורה ג’ שער ד’ שיעורים 11-12

זאת חנוכה

היום האחרון של חנוכה, נקרא “זאת חנוכה”. משום שביום זה, משלימים את קריאת קורבנות הנשיאים, וחותמים “זאת חנוכת המזבח”.

פרשת קורבנות הנשיאים, מלמדת אותנו, על התנדבותם של שתים עשרה נשיאים מעצמם, כשכל אחד, מביא בחיצוניות את אותו קורבן, והפנימיות שונה, כשכל אחד מצד החשבונות שלו, הגיע לקורבן זה.

בהמשך אותה פרשה נאמר, “ובבא משה אל אוהל מועד לדבר איתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים, וידבר אליו”. מעמד זה, של שמיעת קול ה’  מאוהל מועד, זה כל מציאות התורה אצלנו. ההמשך הישיר מפרשת הנשיאים, מלמד אותנו, שמתוך אותה התנדבות, והתעוררות מצד האדם, נשמע דבר ה’ באוהל מועד. 

רעיון זה משתמע מהפסוק עצמו, שהרי שמיעת הקול אצל משה רבינו, נאמרה בנוסח, “מידבר אליו”. ומפרש רש”י, ששמע מה שמדבר ה’ בינו לבין עצמו, והלוא אין דרך המדבר בינו לבין עצמו לצוות לאחרים, ובהכרח שהדיבור הוא חביבותן של ישראל. התנדבותם של הנשיאים מעצמם, זה מה שיצר את היחס, בין הקב”ה לעם ישראל, ומזה שורש כל התורה כולה. 

הבנה כזו מרוממת את השייכות של אדם מישראל לתורה, חלק האדם בתורה, הוא לא רק תורה שבע”פ, שהרי הבאת קורבנות הנשיאים מעצמם שהיא חלק התעוררות האדם בתורה, נכתבה בתורה והיא תורה שבכתב. אדם נמצא במקום עמוק ביותר, בשורש התורה ממש. 

הביטוי למקום הפנימי הזה אצל אדם מישראל נמדד במסירות נפש. מכיון שאדם נמצא במקום כל כך פנימי בתורה הוא לא מסוגל לחיות חיים אחרים חוץ מתורה, עד כדי שהוא אף מוכן למסור את נפשו על זה. המעשה של מסירות נפש על העבודה בחנוכה היתה מכח זה שהולכים למות כי לא שייך חיים אחרים חוץ מתורה. זה התנועה מצד האדם לקראת הבורא, וזהו שורש התורה. מכח התעוררות כזאת, נשמע הקול בינו לבין עצמו, על כבודן של ישראל, קול מסירת התורה, שנמסרה באוהל מועד.

שייכות גבוהה כזאת לתורה, מביאה אותנו לחשוב, על ההבדל, בין העבודה שקודם מתן תורה, אצל האבות הקדושים, לבין העבודה לאחר מתן תורה.

אצל האבות, העבודה הייתה, להחיל עליהם שם אלוקים, שיקראו אלוקי אברהם יצחק ויעקב. הדרך שלהם לכך היה עמידה בניסיון, וכפי המבואר בחז”ל (סנהדרין קז, א) שדוד המלך ביקש שיגידו אלוקי דוד, ואמר לו הקב”ה האבות עמדו בניסיון ואתה לא עמדת בניסיון, אמר דוד, “בחנני ה’ ונסני”, א”ל הקב”ה, אני אודיע לך שהניסיון בדבר ערוה, מיד הפך דוד משכבו של לילה ליום, חשב שכך יתגבר על התאווה, וטעה כי זה מה שמעורר את התאווה, ומיד אח”כ אירע מעשה בבת שבע. מדברי חז”ל אלו למדים, כי הדרך להחיל שם אלוקים על אדם פרטי, הוא רק על ידי עמידה בניסיון, ורק האבות הקדושים הם אלו שיכולים לעמוד בניסיון. 

ההבדל בין דוד המלך לאבות הקדושים אינו בגדלותם, שהרי נשמתו של משיח בן דוד גדולה מהאבות. אלא שהאבות היו קודם מתן תורה ואילו דוד לאחר מתן תורה. ומהות הקשר בין הבורא לנברא, השתנה בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה. 

בפרשת וארא הקב”ה אמר למשה, “וארא אל אברהם וכו’ בא-ל שד-י ושמי ה’ לא נודעתי להם”. משמעות שם שד-י, שיש די באלוקותו לכל בריה. היכולת של נברא, להחיל בפרטות שם אלוקים עליו, זה תכלית המדרגה שמתגלה בשם שד-י. זה מצב העבודה קודם מתן תורה, הדרך להגיע לתכלית המדרגה, הוא רק ע”י ניסיון, הניסיון מוציא את כל האדם לפועל, מכיוון שאין דרך הכרעה עפ”י תורה, אלא רק לפי קרבת ה’, העמידה בניסיון מוציאה את מציאות האדם לפועל, זה מחיל עליו שם אלוקים בפרטות. 

לאחר מתן תורה אין ניסיון כזה, כי ההכרעה נעשית רק על פי תורה. מציאות חיבור השם לעולם משתנה אין התעסקות עם שם אלוקים, רק עם שם המיוחד, הוא השם שמתחיל להתגלות אצל משה רבנו, שם זה הוא כללי, ואסור לחשוב שהוא חל על אדם בפרטות, הדרך היחידה להשתייך לשם המיוחד הוא רק ע”י תורה, משום שהתורה עצמה היא כללית, ולכן רק בצורה של כלל, משתייכים לשם המיוחד. 

זה עומק המשא ומתן בין דוד לקב”ה, הקב”ה אומר, האבות עמדו בניסיון, כי זה היה עניינם להוציא את הכוחות שלהם לפועל, רק צורת ניסיון בלי תורה יכולה להוציא את האדם לפועל שיחול עליו שם אלוקים, אצל אברהם, בניסיון העקידה, ההכרעה היא לא על פי תורה, אלא ללכת לגמרי בצווי ה’, גם שנראה סתירה. וכן בהכרעה להכניס אורחים, על פני קבלת שכינה, לא המצווה היא המכריעה, אלא הוא עצמו הכריע. זה עמידה בניסיון בלי תורה. 

אצל דוד המלך לעומת זאת, שכבר ניתנה תורה כל המהלך הוא שונה, כי השייכות אליו ית’ הוא רק ע”י שם המיוחד, ורק על פי תורה, א”כ עמידה בניסיון נמדד בשמירת התורה בכל מצב. זה העומק, שדוד בא לעמוד בניסיון עם מהלך, שהפך משכבו. הגישה של ליצור מהלך בעמידה בניסיון, זה גישה שאחרי מתן תורה, שהרי אדם צריך לחשב כל הזמן את דרכיו, לא ליפול ברשת היצר, ולהישאר דבוק בתורה. דווקא בגלל הניסיון ליצור מהלך, הוא טעה.

הבדל זה בין עבודת האבות אלינו, מתבאר נפלא בברכה ראשונה של תפילת שמונה עשרה, המילים הראשונות “אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב”, הם המהלך של קודם מתן תורה, שעמדו בניסיון, וקיימו בעצמם שדי באלוקותו לכל בריה. ומזה נמשכת, הנהגת  “הק-ל הגדול הגיבור והנורא”. ומזה נמשך עוד בעומק, “ק-ל עליון גומל חסדים טובים”. דברים גבוהים נסתרים ואינם ניכרים לעין, שכולם חסד,  “וקונה הכל”, כמו שלא ניכר הקנין בחפץ. 

מהלך גבוה זה עם האבות מסובב, “מביא גואל לבני בניהם למען שמו“, שם המיוחד. מהלך שלאחר מתן תורה, שהכל מסתובב סביב גילוי שם המיוחד, ולא בפרטות אלוקי אברהם וכו’, והטעם שמגיע כאן הגילוי הזה, כי האבות יסדו את האפשרות של קשר בין הבורא לנברא, וממנו יכול לצאת המהלך של גילוי שם המיוחד, שמתחבר לעולם.

במילים “מלך עוזר ומושיע ומגן”. חוזרים וחותמים עם כל הברכה כולה. “מלך” הכוונה לאלוקי האבות, שהוא מתבטא אצל אנשים בעולם. “עוזר” זה הנהגתו בבריאה, שהוא במידותיו מקיים את העולם. “ומושיע” זה מהלך הנסתר שלא ניכר לעין כמו מישועה שלא ניכרת. “ומגן” זה החלק של גילוי שמו ית’, שהוא מגן, על ידי כל הגילויים של אלוקי האבות, שייצא הענין הכללי של למען שמו. 

וחותמים הברכה ב”מגן אברהם”, כמו שכתב הרמב”ם על יציאת מצרים, רגע קט והעיקר ששתל אברהם היה נעקר. הקב”ה מגן על אותו עיקר, שיצא מציאות כללית, של כלל ישראל ששייכים לגילוי שמו ית’.

ההבנה העמוקה שעולה מכל זה, שמציאותם של ישראל, נמצאת גבוה בגילוי שמו, מקום ששם נמצא שורש התורה. זה המקום של מסירות נפש, שאדם מישראל מראה שחיים של תורה חשובים לו ואין אפשרות לחיים אחרים.

עוד שיעורים בנושא

07/12/2023

כ"ד כסליו תשפ"ד

‘שם יהודי’ זהו דבר מעורר מחשבה, מהו יהודי? לא בהגדרתו…

20/12/2022

כסליו תשפ"ג

אנו מבינים כי החכמה היא השורש בעוד המעשה צומח ממנו,…