היסוד לעבודת ה’ – מחויבות
בעבודת ה’ מחוייבים אנו להבין לעומק את המניע לעבודה, הבנה זו מאפשרת לבנות עבודת ה’ בצורה נכונה.
בתפיסה שטחית אנו בונים עבודה על הבנה וטעם בדברים שעושים, לפי הבנה זו עבודת ה’ צריכה להתאים לכוחות המוכרים של האדם וזה המניע לעבודה, לאדם שתפוס ממחשבה כזו קשה לחשוב איך אפשר להניע עבודת ה’ בלי התאמה מלאה.
כשאדם בונה על התאמה בלבד הוא עומד פעמים רבות בפני מצבים שלא יתכן בהם התאמה, כמו טרגדיה שמתרחשת בסביבתו או מצב כללי מתוח, מצבים אלה מהווים סתירה ליסוד שהאדם בנה עליו.
גישה נכונה אפשר לבנות מתוך התבוננות בפתיחה לתפילת שמונה עשרה, “ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך” לכאורה בקשה זו תמוהה מאוד, שהרי אדם המצווה לעשות אחת מהמצוות אינו יכול להצהיר בפתח המצווה אינני יכול לעשות.
המעמד של תפילה בפרט ושל עבודת ה’ בכלל הוא שייכות לדבר שמעבר למושגים שלנו, כשעומדים בפתח התפילה מכירים בזה שאדם לא יכול לעמוד בעולמו של הקב”ה אבל מאידך מיד בתחילת התפילה אומרים אלוקי אברהם, אדם נכנס לעולמו של הקב”ה.
המתח בין שייכות לעבודה שמעבר למציאות האדם לבין מקומו של האדם בתורה ומצוות זה המניע העיקרי לעבודת ה’.
המקום שבו ניכרת עבודה זו היא במכנה המשותף בין אדם למקום לבין אדם לחבירו, המשותף שבהם הוא שהרצון של האחר הוא הקובע ולא הרצון שלי בלבד.
כך כתב הרא”ש במסכת פאה על המשנה ששגורה על לשוננו “אלו דברים שאין להם שיעור”, מדוע הרחיבה המשנה בדוגמאות של בין אדם לחבירו ופחות בין אדם למקום, מפני שהקב”ה חפץ יותר מצוות שיעשה גם רצון הבריות ממצוות של בין אדם למקום.
המילה “גם” קשה מאוד איך אפשר להשוות רצון ה’ לרצון חבירו, רצון ה’ הוא דבר שנשגב מאיתנו בעוד שרצון חבירו הוא ידוע ומתאים לנו עם המושגים, אבל הרא”ש מלמד אותנו שרצונו של החבר הוא בדיוק כמו רצון ה’, העיקר הוא שרצון אחר מנהל את המחויבות שלנו ולא מה שמוכר לנו ומתאים לכוחותינו.
עבודת ה’ בדרך כזו שמתחילה מחוסר התאמה לכוחות המוכרים לנו, מגלה בעצמנו מציאות חדשה וזה העומק של מציאות האדם, במקום שיבנה על מה שכבר מוכר לו ויחשוב שבזה הוא מגיע לאישיות שלו, הוא עובד במקום שזר לו ושם הוא מגלה מציאות חדשה.
אדם שרוצה להשתייך לעבודת ה’ חייב להרגיש פעם שהוא עסוק בתמונה גדולה הרבה יותר מהמושגים שלו, כשאדם חווה מתוך נסיון החיים שלו שהוא בוחר בדבר ואחר זמן הוא רואה שהבחירה שלו היא חלק מהתכנית של הבו”ע, אם הוא שטחי שבונה על התאמה זה פוגם כי הוא מגלה שהבחירה שלו לא באמת עצמית, אבל לאדם מעמיק שבונה שייכות על תמונה גדולה גילוי כזה מרומם אותו בהבנה כמה הוא חשוב בעולמו של הקב”ה.
ציור לעבודה על דרך שייכות מעבר לכוחות האדם זה עבודת קריאת שמע. הרב וולבה היה עסוק כל השנים בעבודה על קריאת שמע, אחד הבחורים שאל מה יש להתעסק כ”כ הרבה עם קריאת שמע, ענה לו המשגיח: אם לא הרגשת פעם שאתה רוצה לברוח באמצע קריאת שמע לא קראת מימיך, כי קבלת עול בדווקא לא הולך עם הכוחות המוכרים.
מי שמצפה שהדברים יתאימו לו העבודה היחידה שהוא מכיר בקריאת שמע זה הבנת הדברים והעמקה בפירושים שונים, אותו אדם לא קרא מעולם קריאת שמע.
ההכרח הוא שמגדל את האדם ומוציא ממנו מציאות חדשה, כמו שעשב גדל רק ע”י מלאך שמכהו ואומר לו גדל המלאך לא מדבר אליו אלא מכה אותו, המציאות הטבעית לא מאפשרת גדילה אפילו אצל עשבים כל שכן אצל בני אדם, דווקא הכאה ודבר שלא מתאים לכוחות עכשיו זה מגדל ומרומם.
במסילת ישרים פרק א כתב ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. אם יש אדם שקשה לו להזדהות עם זה כי הוא חושב שהכל נוח לו, זה רק מטעם שהוא רחוק מההבנה שעבודה בדווקא לא מתאימה לאדם.
אפשר למצוא דרך עבודה בזה בקשר עם רב שהרב מדבר מתוך העולם שלו והתלמיד משנה את הרגלי החשיבה שלו לצורת החשיבה של הרב, בזה הוא מכיר שהתורה היא מעבר לעולם המוכר שלו והוא צריך לשנות צורת חשיבה וזה עצמו מה שמגלה אצלו עולמות חדשים.
גם בלימוד תורה עצמו כשאדם עמל מאוד ולא מרפה, כשמשהו לא מובן הוא חוזר שוב ושוב הוא מגלה מעמקים חדשים כי הוא מכיר שיש כאן תוכן שלא בהכרח הולך עם התכונות המוכרות שלו ולכן הוא עמל כ”כ.
