העמדה לגבי ריטלין

חינוך עם ריטלין

בשנים האחרונות נפוצה תופעה מדאיגה של נתינת ריטלין לילדים המתקשים להתנהג כראוי במוסד הלימודים, הדבר נעשה באופן בלתי מפוקח ובלא נתינת הדעת על הסוגייה כראוי.

נקדים ונאמר, אין בדברים אלו כוונה לצער או לפגוע חלילה במי שמשתמש בתרופה זו. מדובר בתרופה מצילת חיים כפשוטו לאנשים מסוימים, אשר בלעדיה ייתכנו השלכות רבות ומגוונות.

על כן, מי שמשתמש בה על פי המלצת רופא, נוהג נכון וטוב. אך גם בנושא זה עלינו לפנות לרופא אשר ידוע כשקול ואחראי לבחון את ההשלכות של לקיחת התרופה מול ההימנעות ממנה, תוך הפעלת שיקול הדעת בצורה מיטבית. בארצות הברית, לדוגמא, קיימת תופעה של התמכרות קשה למשככי כאבים שונים אשר ניתנים על פי מרשם רופא, כך שמרשם רופא אינו ערובה לפעולה נכונה ומדויקת.

הדברים ייאמרו בזהירות מתבקשת תוך בקשה מהשומע לא להיות מעורב רגשית בנושא, דבר שעלול לקרות אם הוא משתמש בתרופה זו וכדומה. 

כאשר האדם מעורב רגשית או פגוע מהדברים הנאמרים הוא אינו פנוי לשמוע את הדברים באופן ראוי, הוא שומע רק את הדברים באופן קיצוני של ‘כן’ או ‘לא’, בעוד הדברים עדינים מטבעם ומורכבים יותר.

ההתייחסות לנושא הריטלין תיעשה מול תופעה של מוסדות בהם ההחלטה בדבר שימוש של הילד בריטלין מתבצע בתוך גבולות המוסד על ידי המנהל והרב המלמד בכיתה.

הרב המלמד בכיתה פוגש ילד אשר מתקשה לתפקד ולהתנהג כראוי בגבולות הכיתה והמוסד. הוא אומר לעצמו: אם הילד ייקח ריטלין, התנהגותו תהיה למופת וכך הוא יתפקד כפי המצופה, ועל כן על הילד ליטול תרופה זו. 

זו תפיסת המחנך. הוא רואה לנגד עיניו את התפתחות הילד מזווית התנהגותית בלבד ואותה הוא מעוניין לפתור ולשפר.

הטעות של המחנך היא בתפיסה זו עצמה, משום שילד בגילאי 13-19 מתפתח בקצב מהיר, מה שמייצר אצלו סערה גדולה. לעומת זאת, מגיל זה ועד גיל עשרים וחמש ההתפתחות מתנהלת בצורה מציאותית יותר. אלו תהליכים שהמוח עובר כשכל יום מתים במוח מאות מיליוני תאים, מה שמספר על הסערה שמלווה את הגדילה של הילד בגיל זה.

משינויים פיזיולוגים אלו במוח אנו למדים כי ההתפתחות של הילד אינה רק התנהגותית אלא גם גופנית, המוח מתפתח באופן פיזי ממש. 

אם כך, השיקול האם לתת לילד תרופה שתסייע לו בהתפתחות ההתנהגותית לוקה בחסר כאשר מביאים בחשבון רק את ההתפתחות ההתנהגותית ומתעלמים מזו הגופנית. לתרופה ישנה השלכה על המוח עצמו, כך שהזהירות המתבקשת גבוהה מאד. 

ישנו מחקר שנעשה על ילדים עם בעיות ADHD, כשלחלקם נתנו תרופה אמיתית ולחלקם את גרסת הפלצבו, כך במשך חמש שנים. לאחר מכן נערכו לכולם בדיקת MRI, והתגלה כי אצל הילדים שקיבלו את התרופה האמיתית – נרשם שינוי פיזי במוח.

לפני שנקל ראש בעניין השינויים המוחיים, מוטב שנזכור כי במוח האדם כל תזוזה קטנה מעידה על מרחבים עצומים.

כך אנו למדים על ההשפעה הפיזית שיש לתרופה זו על המוח, מה שמצריך מאיתנו שיקול דעת עצום כאשר אנו נותנים תרופה זו לילד.

אומנם נכון כי תרופה זו גורמת לילד לשבת רגוע ולתפקד כפי המצופה ממנו. אך האם נסכים להציב את הילד בתוך סד פלסטיק על מנת שיישב בכתה? 

נדמיין ילד מופרע שמתקשה לשבת בשקט במקומו, קרה מקרה והילד שבר את רגלו ובעקבות כך שמו את הרגל בסד, וכך בתקופה זו הילד ישב במקומו ולא זז כפי שהוא רגיל. 

האם נעלה בדעתנו להשתמש בכלי זה של סד לרגל לכל ילד מופרע גם כאשר רגליו שלמות, על מנת שישב בשקט בכיתה? כמובן שלא! 

אם כן, מה ההבדל בין סד לרגל לבין סד למוח? הריטלין הוא כמו סד למוח.

נשוב ונחדד, לעיתים ישנם מצבים בהם בהיעדר תרופה, הילד יהרוס לעצמו את החיים כפועל יוצא של חוסר תפקוד ויכולת לשבת ולהתרכז בלימודים. כאן נכנסת מערכת שיקולים אותם הרופא צריך לערוך בבואו להמליץ על הריטלין. 

אך כל זה אך ורק בסמכותו של רופא המחזיק בידיו פרספקטיבה רחבה לגבי חומרת הבעיה עם דגש להשלכותיה. לפעמים, גם אם ישנם חסרונות בנתינת התרופה, הם עדיפים על החסרונות שייווצרו מאי נטילתה ומהשארת המצב ללא כל טיפול.

דברינו אמורים לגבי כך שאי אפשר להסכים בשום אופן כי ההתנהגות בכיתה תכתיב באופן בלעדי את נתינת התרופה לילד, כן או לא. חייבים להבין כי ישנם עוד שיקולים רבים וכי על איש מקצוע להביאם בחשבון.

לקחת עצה מהתורה

ישנה טענה מפי מחנכים כי עיניהם הרואות שילד שלוקח תרופה זו, התנהגותו משתפרת פלאים וכי הוא מתפקד בכיתה כראוי, וזו סיבה מספקת מבחינתם לתת לילד ריטלין.

ראוי להתייחס גם לדברים אלו – 

ה’מסילת ישרים’ (פרק ה’) בדבריו על העבודה הנצרכת לאדם במידת הזהירות, כותב כך: “והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשבו להינצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו. כי הנה היצר הרע באמת חזק הוא באדם מאד, ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו. ואם יעשה כל התחבולות שבעולם ולא ייקח הרפואה שנבראה לו שהיא התורה, כמו שכתבתי, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו. הא, למה זה דומה. לחולה שדרש ברופאים והכירו חוליו ואמרו לו שייקח סם זה. והוא, מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה, יניח הסם ההוא וייקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים, הלא ימות החולה ההוא ודאי, כן הדבר הזה”.

ה’מסילת ישרים’ בדבריו מדמה אדם שלא משתמש ברפואה-בתבלין שהבורא יצר ליצר הרע שזו התורה, לאדם הלוקח תרופה לחוליו על פי ראות עיניו, שסופו לעמוד על טעותו אחר שימות.

על מי מדבר ה’מסילת ישרים’? האם על אדם שלוקח תרופה סתם כך מכל הבא ליד? מהו ‘על פי ראות עיניו’? האם צבע התרופה מצא חן בעיניו? הרי זהו אדם שוטה מוחלט וברור שלא על שכמותו נסובו דברי ה’מסילת ישרים’.

דברי ה’מסילת ישרים’ אמורים על אדם שלוקח תרופה שאכן עוזרת לו לשעה, מסייעת לסימפטום לחלוף, אך אינה מרפאת את החולי מהשורש. 

כך צריך להיות יחס האדם לרוחניות, אל לו לפתור את הבעיה באופן שטחי לשעתה בעוד הנשמה נשארת בחולייה, אם יעשה כך הוא יבחין בטעותו רק לאחר מותו, אז תתברר טעותו כי נשמתו לא נתקנה.

עלינו לקחת מדבריו אלו יסוד לחיים. מהלכים בעבודה רוחנית צריכים להיות על פי התורה, שאם לא כן, גם אם נראה כי המצב הוטב – אין זו ראיה שהטיפול נכון ומרפא את המחלה-הנשמה. העובדה כי הדבר מועיל אינה מהווה טענה וראיה כלל.

באותו אופן אנו אמורים לחשוב על תרופת הריטלין. נכון כי התנהגות הילד משתפרת וכי הוא מצליח לתפקד בכיתה, אך עלינו להבין כי ייתכן שישנם נזקים העלולים להיגרם מתרופה זו, וכי עלינו להביא אותם בחשבון ולא לבחון את נכונות השימוש רק על פי ההתפתחות ההתנהגותית של הילד בפועל.

הבורא לא טעה, והוא לעולם אינו טועה. 

הוא זה שקבע שהזמן בו המוח מתפתח באופן כל כך מואץ עד שהוא גורם לילד לאי שקט – הוא בגילאי 13-19. לא לחינם בגיל זה שבו הילד מתפתח, כך הילד גם הופך ל”מצווה ועושה”, הבורא לא המתין עד גיל עשרים בו הנער יירגע ויוכל לעשות דברים ברגיעה. 

מדוע זה כך? התשובה היא שזהו בדיוק אופן החינוך, הסער של הילד יחד עם מחוייבותו מעצבים את דרכו ואת חינוכו. 

אם כן, המחשבה להוציא מהילד את הסערה בה הוא נתון ולהרגיע אותו, אינה בהכרח נכונה ותואמת את מעשה הבורא. סערת הגיל היא חלק אינטגרלי מעיצוב אישיותו של הילד בגילים אלו.

חשוב שנדע כי ישנם אנשים גדולים, תלמידי חכמים ומורי הוראה דגולים אשר בילדותם ואף בנערותם התנהגו ותפקדו באופן שלא היינו מדמיינים אותם כך, ובכל זאת נתבונן מה יצא מהם.

נשוב ונאמר, כי כמו כל חולי אחר, הרופא צריך לעשות הערכה מהו הנזק עם ובלי התרופה ולקבל החלטה מושכלת. אך מצב כמו שקורה במוסדות רבים, בהם המחנך יחד עם הנהלת המוסד מחליטים באופן עצמאי על נטילת התרופה על ידי הילד, הוא דבר פסול לחלוטין ובלתי מתקבל על הדעת.