האתגר לבטא ולמצוא ייחודיות באדם שעושה את מה שכולם עושים ואין בו חוסר יכולות שממצבות אותו כאדם חריג וייחודי, זהו האתגר שעומד לפתחנו.
בניית ייחודיות באדם אינה מזקיקה עבודה לאורך כל היום כולו. ייחודיות בונים לאורך זמן, כשבכל יום העבודה על כך נעשית בזמן מאד קצר.
לחנך את “האדם היחיד”
כיום אנו מוצאים את עצמנו במציאות דחוקה וכאובה, בתוך המלחמה הכוללת על ארץ ישראל. עולם הישיבות נמצא אף הוא באופן מיוחד בעין הסערה.
כל מי שמתבונן יבין כי האתגר הגדול הוא לא רק הנושא הכלכלי, אותו גדולי ישראל עמלים לפתור ולהביא לביסוס עולם התורה, אלא אף בזירות שונות כמו חוק הגיוס ועוד שלל תחומים בהם עולם התורה והישיבות נמצא במצב מאתגר מאד.
מצבים אלו, מזמנים את עובד ה’ להתבוננות ולהקשבה לדיבור אותו מבקש הקב”ה לומר לנו. כשישיבות הן אלו שעומדות בעין הסערה, אות היא שאודותיהן מבקש הקב”ה לשוחח עימנו.
בהן ישנו תחום או נקודה אותם מבקש הקב”ה מאיתנו לשנות ולשפר.
אין בדברים אלו בכדי לטעון לשינוי רוחבי ועמוק, משום שכמו בעולם החינוך, על מנת לשנות ולבנות כראוי, לא נצרך שידוד מערכות. דווקא שינויים קטנים, איטיים ומינוריים, אלו ישנו באופן אפקטיבי את הדרוש תיקון.
נתבונן בדבר.
מטרת עולם הישיבות בדורות עברו היה לגדל את היחיד, את החניך המיוחד, זה שבשבילו נכנסו אלף למקרא.
כל החינוך בישיבה התכוונן כלפי אותו יחיד רעיוני. כשבפועל כמובן היו כמה וכמה יחידים כאלו, כשכל אחד מטבע הדברים היה יחיד בתחומו, כפי מבנה אישיותו ותכונות נפשו.
כיום אנו עדים לכך שהמגמה בישיבות השתנתה. החינוך מכוון לחינוך ההמון. הוא מעוניין להשפיע כקו חינוכי על כמות רחבה של בחורים, וזאת על מנת ליצור סטנדרט טוב וראוי לאדם הישיבתי.
זהו אכן דבר חשוב וגדול, אך עלינו לשים לב כי מדובר בשינוי של מטרת עולם הישיבות כפי שהתיישמה בדורות עברו. בעוד הם כיוונו לחינוך היחיד, אנו מכוונים לחינוך ההמון.
הדבר אף בולט במספר הבחורים שישנו בכל ישיבה המכבדת את עצמה, עד כדי כך שכמות הבחורים היא מדד מרכזי באיכותה של הישיבה.
כיום, משאת נפשה של הישיבה היא אינה היחיד אלא ההמון כולו.
את הבקשה לאותו יחיד עלינו להחזיר ולעורר מחדש.
להחזיר – גם אם לא באופן מערכתי, לפחות באופן שכל לומד ועובד ה’ צריך לחשוב על עצמו – כאדם יחיד ומיוחד ולא כחלק מהמון רחב שהנדרש ממנו הוא רק לעמוד בתקן המתבקש.
אך חשוב לחדד על מי ומה הדברים אמורים.
יחיד הוא לא מי שאינו מסתדר עם הדרישות הכלליות של הישיבה או של המערכת החינוכית והלימודית. יחיד הוא זה שמסוגל ואכן עומד בכל מה שהמערכות דורשות ממנו. הוא לומד כראוי עיון ובקיאות, הוא מתפלל כראוי ונזהר בדרכיו מתוך יראת שמים. עליו הדברים אמורים, על מי שעושה ומסוגל לעמוד בכל הדרישות הכלליות, אך בכל אופן הוא יכול וצריך לחשוב על עצמו כיחיד.
על כל אדם לחשוב על עצמו במה הוא מיוחד, מה יש בתוכו שעשוי להתבטא בצורה ייחודית, כזו שהוא ייצור, ולא רק ייענה לדרישות חיצוניות ממנו.
האתגר לבטא ולמצוא ייחודיות באדם שעושה את מה שכולם עושים ואין בו חוסר יכולות שממצבות אותו כאדם חריג וייחודי, זהו האתגר שעומד לפתחנו.
ישנם אנשי חינוך שטועים לחשוב כי המעלה הייחודית שניתן למצוא באדם היא רק מהצד השלילי שבו. הווי אומר כי רק במקרה בו הוא מתמודד עם יצרים וקשיים יוצאי דופן ובכל זאת הוא מתאמץ ללמוד תורה ולקיים מצוות, זו היא הייחודיות שלו וזו היא גדולתו.
קשה לחשוב על אדם כנושא דבר מה ייחודי כאשר הוא עושה בסך הכל את כל מה ש”צריך”, כשאין במעשיו דבר מה הרואי.
הישיבות מקדם העמידו אנשים מיוחדים, כאלו שהייחודיות שלהם לא נבנתה על בעיות אלא על דבר מה נוסף שהיה בהם.
לדוגמא, מיר העמידה את ר’ לייב מלין, מי שהנהיג את הישיבה ואת הבחורים. סלבודקא העמידה את ר יעקב קמינצקי ואת ר’ יצחק הוטנר. הם, כמו רבים וטובים אחרים, היו אנשים יחידים וייחודיים ולא ‘ההמון’ ככלל.
מתוך ניסיון לחשוב על היחידים, עלולה לעלות מחשבה כי אם יהיו יחידים רבים בתוך הישיבה הדבר יפגע במבנה הישיבתי, זה הבנוי על קבוצה ולא על בודדים.
אך מחשבה זו מקורה בטעות!
בניית ייחודיות באדם אינה מזקיקה עבודה לאורך כל היום כולו. ייחודיות בונים לאורך זמן, כשבכל יום העבודה על כך נעשית בזמן מאד קצר.
כשר’ ישראל ביסס את עבודת המוסר הוא ביקש ללמוד חצי שעה ביום. זהו זמן קצר – ולא בטעות. רק עבודה הנעשית בזמן קצר וממוקד יש בה את האנרגיה הדרושה על מנת לשנות את האדם ולבנות בו משהו לאורך זמן.
וכמו בזרימת מים מפתח צינור, ככל שנצר את פיית הצינור כך נקבל זרם חזק יותר – כך הדבר בכל זרימת אנרגיה, ככל שהפתח יהיה רחב, האנרגיה תתפזר ולא תשפיע כראוי. רק אם נמקד את אותה אנרגיה לפתח צר נפיק מכך תועלת גדולה.
כיום, צורת העבודה שהציע ר’ ישראל כבר אינה משפיעה, מסיבות רבות שונות. ועל כן עלינו לשנות את צורת העבודה לדברים המסוגלים להשפיע עלינו.
כל אדם צריך להתמקד בספר אחד, גם אם הוא קטן וקצר, עליו להיות ספר המעסיק אותו לאורך זמן.
כשהוא ילמד בו ויעיין בו כל יום לזמן קצר, עם הזמן הוא ייהפך למומחה בנושא זה, הנושא הזה ישפיע עליו ויעשה ממנו משהו אחר וייחודי.
בקלם למשל, עסקו רבות באגרת הרמב”ן. זו אינה איגרת ארוכה, אורכה עמוד אחד. ובכל זאת הפכו והפכו בה עד כדי כך שהיא זו שבנתה את קלם להיות מה שהיא.
כשאדם עוסק בדבר מה לאורך זמן, הדבר משנה אותו באופן שהוא לא יכול לצפות ולחזות מראש.
כאמור, עיסוק כזה אינו עיסוק המתפרס לאורך היום כולו או משנה את סדרי הלימוד והחיים הרגילים. הלימוד אורך זמן קצר מאד מדי יום, אך העקביות בה הוא יילמד יום אחר יום תייצר שינוי מפתיע ומיוחד. האנרגיה צריכה להיות ממוקדת, רק כך היא תשפיע באופן מיטבי.
זוהי ייחודיות שנבנית מתוך התורה עצמה, אליה אנו חותרים בבניין האדם ובן הישיבה.
הנושא שהאדם מתבקש לעסוק בו כל יום צריך להיות כמו “מקצוע” שלו. דבר שיתפוס את מחשבתו ויטריד אותו באורח קבע.
עשייה שמטרתה רק לעמוד בדרישות המערכת ולעשות את הדברים לפי התקן והספר, אינה עשייה המגדלת את האדם להיות איש יחיד.
על מנת להיות אדם בלתי רגיל נדרשת התעסקות באופן שאינו רגיל. גם ר’ ישראל, כאשר ביסס את לימוד המוסר, הוא פתח בתי מוסר על מנת שבהם ילמדו הלומדים את ספרי המוסר. הסיבה לכך הייתה משום שדרישתו בלימוד המוסר הייתה צורת לימוד מסוימת, כזו שיש בה הרמת קול ותנועות גוף משונות מלימוד אחר. ועל מנת שהלומדים לא יתביישו מאנשים שאינם רגילים בכך, הוא פתח בית מוסר ייחודי למטרת הלימוד.
כאמור, הצורה אותה העמיד ר’ ישראל כבר אינה משפיעה היום. אנו נדרשים למצוא דרכים שונות שיגדלו כל אחד מאיתנו כאדם יחיד ומיוחד.
אך העקרונות נשמרים –
העיסוק והלימוד צריכים להיות בדבר הנוגע ופועל בנו, כמו היה המקצוע שלנו. והלימוד יהיה קצר בכל יום אך לאורך זמן ושנים. ולא יהיה בו כדי לשנות את סדרי החיים הרגילים וכדי יציאת מהשורה הרגילה, אלא דווקא מתוך האופן הרגיל של החיים, לעשות דבר מה אחר וייחודי לאורך זמן, מה שייתן פריו להצמיח אדם יחיד ומיוחד.
