למשל, כאשר לאדם היו שאיפות להיות ‘ראש ישיבה’, ככל שעובר הזמן הוא יודע בתוך ליבו ש’ראש ישיבה’ הוא לא יהיה. ובכל זאת צורת העבודה שלו היא עדיין תחת השאיפה ‘להיות ראש ישיבה’. הוא יודע כי אין לכך כל היתכנות ועדיין הוא עובד לכך – זו עבודה לפסימיות – לייאוש.
אופטימיזם תורני
ימי אלול אלו ימים של עבודה אישית ועבודה מוסרית. צורת העבודה המוכרת לנו נעשית בלי שימת יעד ושאיפה למשהו מסוים.
זהו דבר שעלינו ליתן עליו את הדעת.
הרי בעולם העסקים ברור שבלי יעד האדם מתקשה להשיג דברים מסוימים שהרי יעד מחזיק את המטרה ואת העבודה.
אם כן, כיצד ניתן לעבוד עבודה שאינה מוכוונת תוצאה הידועה מראש?
בית פעור
מקום קבורת משה רבינו מצוין על ידי יחס לבית פעור – “וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.”
מדוע מקום קבורתו של משה רבינו מצוין על ידי מקום כה בזוי – בית פעור?
המשגיח הסביר את העניין כך –
בית פעור מייצג את הפסימיזם. זו ראיית החיים ככאלו שאין להם תכלית, ואין בהם דבר שיכול להשתנות לטובה. אין אמון בעבודה של האדם, בכך שבכוחו לשנות את העולם ואת עצמו. ייאוש מוחלט.
זו עבודת פעור במובנה הרעיוני.
משה נקבר כנגדה משום שמשה הוא זה שנתן את התורה לישראל, והיא מלמדת אותנו את ההיפך הגמור.
התורה מחנכת לאופטימיזם. אומנם ישנו זבל, אך אפשר לזבל בו את האדמה ויצאו ממנו דברים מדהימים – המצב הנוכחי אינו מעיד על הפוטנציאל הגלום בו.
יש בדברים אלו משמעות עמוקה, התורה מעמידה את האדם במצב עבודה תמידי.
זו עבודה על דברים שאין ולא ייתכן לנו מושג לגביהם. תחיית המתים תלויה בכל מצווה שאנו עושים, אפילו שאין לנו יכולת השגה בתחיית המתים. כך גם העולם הבא הוא מושא העבודה אף שאין לנו מושג ותפיסה מהו.
גם האבות, אברהם יצחק ויעקב, עבדו באופן שלא ידעו מהן התוצאות, הם לא ראו אותן בחייהם – התוצאות היו הבטחות לעתיד.
שאיפות ויעדים
מתוך כך נבין מהי הסכנות הטמונות ב”שאיפות ויעדים”.
יעד הוא דבר מושג, וכשהעבודה נעשית ביחס אליו ונגזרת מתוכו, העבודה מוגבלת. אין היא יכולה להעפיל לפסגות משום שהיא לא מכוונת לפסגות.
בתורה ישנה אופטימיות מובנית. בכל מצב, גם כשהוא לא ידוע ולא מובן, ישנה אופטימיות שיצא משהו טוב. היא שונה מכל עיסוק גשמי אחר בו היעדים הם אלו שהתוצאות נגזרות מהם.
חינוך באופן של יעדים הוא חינוך לקטנות! אין בו את ההתכווננות לאין סוף, לדברים הגדולים שיקרו גם כשאנו לא מבינים מהם וכיצד יהיו.
כאשר ר’ ירוחם הגיע לקלם הוא סבר שהמקום מתנהל מתוך שיגעון – הכל הפוך ממה שצריך להיות. הוא מספר כי רק כעבור שנה וחצי עמד על דעתו של הסבא, והבין כי העולם הוא זה שמתנהל הפוך ודווקא בקלם הולכים באופן ישר.
זוהי עבודה תורנית – גם כשהדבר אינו מובן ישנו אמון בעבודה, מתוך תקווה אופטימית כי התוצאה בוא תבוא.
כשעובדים לפי תכנית היא הרי מוגבלת להשגת התלמידים. מדובר בבחורים צעירים, אם כן, כיצד אפשר לכוון למקומות גבוהים מעבר להשגה? כאמור, כשעובדים רק על פי תכנית אי אפשר להגיע גבוה.
לעבוד לבעל פעור
כשבעל פעור מייצג את הפסימיות, נחשוב: כיצד נראית היום עבודה לפסימיות?
למשל, כאשר לאדם היו שאיפות להיות ‘ראש ישיבה’, ככל שעובר הזמן הוא יודע בתוך ליבו ש’ראש ישיבה’ הוא לא יהיה. ובכל זאת צורת העבודה שלו היא עדיין תחת השאיפה ‘להיות ראש ישיבה’. הוא יודע כי אין לכך כל היתכנות ועדיין הוא עובד לכך – זו עבודה לפסימיות – לייאוש.
במקום לעבוד מתוך תכנית, על האדם להאמין ולהיות אופטימי כי מעבודתו ייצא משהו גדול, גם כשהוא אינו מבין ואינו יודע כיצד הדבר יקרה.
עלינו לעבוד באופן שיחרוג מנקודת מבטנו הנוכחית. העיניים צריכות להיות נעוצות בנקודה מרוחקת גם כשהיא לא נראית.
תמיד נזכור כי עם ישראל בראשית התהוותו הלך במדבר ואכל מן – הוא לא ידע כיצד יתפתחו הדברים ומה יהא בסופם.
העיקר הוא הדרך
אומנם חשוב לומר, ‘יעד’ עשוי לשמש כלי מצוין להתקדמות, אך על האדם לזכור כי הוא רק כלי, אין המטרה להשיג דווקא את מה שתוכנן. עיקר הגדילה נעשה בדרך ולא בהישג. לפעמים האדם יוצא לדרך מסוימת עבור מטרה מסוימת, אך תוך כדי כך הוא מוצא כי השיג דבר שונה לגמרי.
מסופר על ר’ לייב מלין כי הלך לר’ ירוחם על מנת לקבל ממנו במוסר, אך בסופו של דבר אמר שמר’ ירוחם הוא קיבל כיצד ללמוד. הוא הלך למטרה אחת – והשיג בפועל אחרת.
עשה לך רב
שאיפה אמיתית נעשית מתוך מבטו של הרב. מי שמכיר את האדם ממבט גבוה יותר, הוא זה שמכיר ביכולותיו ומסוגל לבקש ממנו יותר.
לצורך כך, כל אדם זקוק לדמות רב שמכירה אותו, יודעת מי הוא וחושבת עליו.
כיום מצער לראות כי בחורים לומדים בישיבה בה הגודל וכמות התלמידים לא מאפשרים לרב לראות את התלמיד ולהכיר אותו באופן אישי.
במצב כזה, אדם יכול לעבור את כל שנות גדילתו בלי שאף דמות מבוגרת תחשוב עליו או תיתן לו את האופק הנדרש.
היכרות כזו נותנת כוח לתלמיד וכן לאברך להתעלות ולהגיע לגבהים שהוא לא נמצא בהם במצבו בהווה.
על ר’ ירוחם מסופר כי הכיר כל תלמיד וממש למד אותו, את אישיותו ויכולותיו.
כל אדם צריך לעשות כל מאמץ להתקשר לדמות כזו שתכיר אותו ותחשוב עליו.
אדם אמור לעבוד מתוך אופק רחוק ובלתי נראה לעין. תוכנית ידועה מראש מצמצמת את מרחב הגדילה.
אין אופייה של תורה לעבוד על פי יעדים המוגדרים מראש. על האדם לעבוד מתוך אמונה בעתיד הבלתי נראה לעין.
