לפעמים הורים אומרים לעצמם – נספק לילד את כל החוויות ה’אקסטרימיות’ בתוך הבית בצורה כשרה, כך הוא לא יצטרך לחפש אותן בחוץ. וזו שגיאה. זו טעות מזיקה, משום שהבית לעולם לא יוכל להתמודד עם מה שיש בחוץ. האדרנלין שהילד מקבל בחוץ הוא אינהרנטי לכך שהוא פוגש את הגירוי רק בחוץ, הוא ה’בלתי מוכר’. כך נוצר מצב בו אנו מרגילים את הילד לחידושים ולגירויים חדשים, בעוד אנחנו לא באמת יכולים לספק לו אותם, וכך באופן טבעי הוא יחפש אותם בחוץ.
חינוך לגדלות ולאחריות אישית
ההתמודדות החינוכית בתקופתנו היא התמודדות בים סוער. הטכנולוגיה רחבה, עמוקה וכמעט אינסופית מבחינת כמות הידע, המידע, האפשרויות להגיע לכל מקום ולממש כל מחשבה ורצון.
הצורך בחינוך הוא לבנות אנייה שלא יחדרו אליה מים. זהו פתרון שלא יתממש רק מהחלטה, נחושה ככל שתהיה. אנו צריכים לבנות משהו ממשי וכעין פיזי – כדי להצליח בחינוך ילדנו.
כדי לחנך לדבר משמעותי עלינו לחיות אותו, ולא רק לומר דברים מן השפה ולחוץ, לכן שומה עלינו לתת את הדברים אל ליבנו, ולהתייחס אליהם כנוגעים גם לנו.
בנוגע לטכנולוגיה ולאינטרנט רבים משתמשים במונח “אין אפוטרופוס לעריות” (כדברי הרמב”ם), כשהטענה שאי אפשר להתיר לאנשים להשתמש באינטרנט מכיוון שביכולתו להביא את האדם לאיסורי עריות – שבהם אי אפשר לסמוך עליו.
עיון מדוקדק במושג, יספר לנו משמעות הפוכה מהבנה זו.
אפוטרופוס הוא אדם אשר ממנים אותו במקרה שאדם אחר אינו כשיר לקבל החלטות על ממונו ואף על עצמו, במקרה זה ממנים אדם אחר בר דעת כדי שיקבל החלטות עבורו. כך ביתומים קטנים שירשו ממון מאביהם, מכיוון שהם אינם כשירים לקבל החלטות ולעשות עסקים, בית הדין ממנה אדם אחר שיחליט עבורם. כך שאפוטרופוס הוא אדם בר דעת המחליט בשביל זה שאין לו דעת.
אין אפוטרופוס לעריות, במובן הזה, משמעו שבנושא עריות אין אפשרות והיתכנות שאדם אחד יחליט בשביל מישהו אחר – לא יועיל כלל שמישהו יחליט עבורו, משום שהמשיכה חזקה יותר מכל.
אמנם הוראות, תקנות וסייגים – אלו דברים חשובים מאד, אך אי אפשר לשים את מבטחנו בהם. במובן זה הם חוסים תחת ההיגד “אין אפוטרופוס לעריות”.
מה אם כן ניתן לעשות? הרי לא יתכן שאין אפשרות להתמודד עם היצר, יהיה מה שיהיה.
הדרך היחידה היא לחנך את האדם שיהיה הוא עצמו גדול, משום שאף אחד אינו מסוגל להשגיח עליו חוץ מעצמו.
זו המשמעות של “אין אפוטרופוס לעריות” – אדם אחר אינו יכול להשגיח על האדם, אלא הוא עצמו.
לפעמים, מתקנים תקנות והוראות וחשים שבכך תקנו את כל הפרצות ופתרו את הבעיות. טעות מסוכנת לחוש כך. אין אפוטרופוס לעריות.
חינוך ילד לגדלות זו עבודה שעלינו להתחיל בה מגיל קטן. יותר מכך, כבר מההורים עצמם מתחיל חינוך הילד.
חשוב שנשים לב לכך שהדברים האסורים, האלימות ושאר הדברים הגרועים המשחיתים את הנפש שיש במרחב זה, אינם “הבעיה”.
הבעיה העיקרית היא הנגישות והיכולת לספק את הרצונות בקלות בלתי נסבלת. הכל זמין בהקשת מקלדת ובתזוזת אצבע. עומס החומר הזמין ברשת מסוגל להוציא את האדם מן הדעת. והדעת אכן הולכת לאיבוד, העולם בחוץ מלא בחידושים אינסופיים ובגירויים שקשה לו להישאר שווה נפש מולם.
זהו העולם המודרני, ולתוכו הילדים גדלים. כאמור, השאלה אינה אם הדברים נקיים או לא. הבעיה היא הזמינות.
העולם בחוץ סובר שזו התקדמות, בעיניו, עיכוב במימוש הרצונות הוא מחסום שצריך להתגבר עליו. אך אנו סבורים שזהו הרס, משום שהמוח בנוי בשביל ליצור ולא במטרה לצרוך.
האינטרנט הוא מרחב בו צורכים עוד ועוד חומר, מידע וחוויות. אין שם ‘בן אדם’ משום שאין שם יצירה. זו בעיה שלא קיימת רק באינטרנט, אלא בכל מאגר חומר שגורם לאדם להחליף את היצירתיות שלו באיסוף חומר וצריכה. כך, בעיה זו עלולה להופיע אף בקרב לומדי התורה ואף בישיבות, כשהיצירתיות מוחלפת באיסוף חומר.
הפתרון לכך הוא לחנך ילד ליצירתיות כבר בגיל קטן ממש. כשהמרחב בו היצירתיות אמורה להתממש הוא המרחב המשפחתי, משום שילד בגיל צעיר ממש אינו סובייקט שניתן לדבר איתו, אלא הוא חי כחלק מהמשפחה. באופן זה הוא גם מתעצב, לא בדיבור ישיר מולו אלא דרך ההווי המשפחתי.
על האווירה בבית להיות כזו שיש בה מקום לכל אחד, כזו שהדעה של הזולת תמיד חשובה ומעניינת. זו אווירה שאמורה להקרין כבר מהקשר בין ההורים.
לעיתים האווירה נחווית כמערכת צרכנית בה כל אחד נותן משהו ומקבל כנגדו דבר מה אחר. אך לא כך אמור להיות. האווירה צריכה להיות אחרת, שלזולת יהיה מקום כאישיות בפני עצמה, ולא דרך מערכת אינטרסים.
זהו בסיס לחינוך לעומק ולהתבוננות פנימה. אם נחנך כך, בבוא העת תהיה לילד עמידה פנימית וחוסן נפשי מול המשיכה של העולם, תוך הבנה שהעולם מציע שטחיות.
חשוב להבין כי זהו חינוך שאין לו הנחיות מפורטות – ‘עשה כך ואך תעשה כך’. חינוך כזה צריך להיבנות עם מחשבה רבה ועומק. כך אפשר לעמוד מול הסחף שעלול לשטוף את כולנו.
בית וחוץ
חשוב להדגיש נקודה נוספת – העולם בחוץ מציע מטבעו חוויות וגירויים המייצרים באדם המון אדרנלין. בעושר ובחידוש שישנם בחוץ קיים משהו מלהיב. הבית, לעומתו, הוא מקום מכיל, מוכר ויציב.
לפעמים הורים אומרים לעצמם – נספק לילד את כל החוויות ה’אקסטרימיות’ בתוך הבית בצורה כשרה, כך הוא לא יצטרך לחפש אותן בחוץ.
וזו שגיאה. זו טעות מזיקה, משום שהבית לעולם לא יוכל להתמודד עם מה שיש בחוץ. האדרנלין שהילד מקבל בחוץ הוא אינהרנטי לכך שהוא פוגש את הגירוי רק בחוץ, הוא ה’בלתי מוכר’.
כך נוצר מצב בו אנו מרגילים את הילד לחידושים ולגירויים חדשים, בעוד אנחנו לא באמת יכולים לספק לו אותם, וכך באופן טבעי הוא יחפש אותם בחוץ.
לבית יש משהו ייחודי שאותו עלינו להביא לילד. בבית ישנה איכות משפחתית שבה יש טעם ומשמעות בדברים מוכרים.
בבית, הטעם האיכותי אינהרנטי לכך שהוא מוכר כבר. להזדהות ולנחת, הקיימות בדברים מוכרים, יש מקום שונה ועמוק יותר בנפש.
את התחושה הזו עלינו לטעת בילדים. לקיים בבית אווירה כזו שתתן לילדים מקום שתמיד יהיה איתם. כך, כשהעולם יקרא להם בחוץ – יהיה להם מקום עמוק אליו הם שייכים.
אמנם אדם, מטבעו, תאב חידושים, אך זהו לא ה’מקום’ העמוק של האדם. לחוות את כל החיים מדברים חדשים שאינם מוכרים, אלו חיים נוראיים ושטחיים.
אלו הם כלים שאיתם אנו צריכים לעבוד. אי אפשר לאטום את הבית מכל השפעה מבחוץ, אך אפשר וחובה לפתח כלים איתם נוכל לעבוד ולעבור את הים הגדול.
להיות חלק ושותף
דבר נוסף שמקשר את הילד לבית ומאפשר לו להיות חלק. זוהי האקטיביות שלו בתוך המערך של הבית. הילד צריך להיות שותף בתחזוק הבית ובהתנהלות שלו.
כמובן, כשילד יעשה דבר מה בבית, הוא יהיה לא מושלם מבחינת המבוגר, אך חובה לתת לילד את הכבוד והתחושה שזה מושלם, לא לתקן אחריו ולא להעיר לו.
ילד שגדל עם תחושה שהעשייה שלו משמעותית ושלדעה שלו יש לה משקל והערכה יהיה לו קשר עמוק עם הבית. כזה שיהיה חזק ועמוק בנפשו יותר מהאדרנלין שהוא יכול לקבל בחוץ.
יראת שמים
דבר נוסף צריך להיאמר בהקשר זה – בנושא זה אנו צריכים להחזיר לעצמנו את ה”יראת שמים”. יראת שמים כמידה, היא מה שגורם לאדם מתוך עמידה מול הבורא להיות טוטאלי לחלוטין.
‘להיות טוטאלי’ אין פרושו לעמוד בתקן במאת האחוזים ולעשות בדיוק את מה שצריך להיעשות. זו מחשבת טעות.
להיות טוטאלי פירושו – לנסות במאה אחוזים למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות. למצוא רעיונות כיצד להתמודד עם מצבים חדשים בדרכים אחרות ויצירתיות.
הבעיה שלנו אינה רק מחשבים וטכנולוגיה, נורמות רבות ושינויים לא מעטים חדרו לאזורנו, כשהם מאתגרים את הקיום הישן ומבקשים מחשבות, פתרונות ורעיונות חדשים.
הדימוי של הפסוק ליראת שמים – הוא ביזנעס. כך הפסוק אומר – “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'”. יראת שמים היא כ’עשיית’ כסף וכיצירת עסקים.
האם יעלה על הדעת שאדם העוסק במסחר ייצמד להוראת מדויקות לאורך שנים בלי שום שינוי? אופן כזה הרי יבטיח לו כישלון והפסד כספו. ולא כך. הסוחר תמיד יחפש רעיונות חדשים, תמיד ינסה להיות יצירתי.
כך גם ביראת שמים. עלינו להיות יצירתיים ולחשוב תמיד איך להתמודד באופן שונה עם בעיות חדשות.
מהדימוי של הפסוק עולה נקודה חשובה נוספת –
בעסקים אי אפשר תמיד להרוויח, מודל של רווח תמידי הוא בדרך כלל רמאות ושחיתות, משום שדרכו של עולם שיש בו הרבה מן הניסוי והתהייה. כך קורה שלפעמים מפסידים, וכשזה קורה – ‘מחשבים מסלול מחדש’ ומתחילים לחשוב איך בפעם הבאה נרוויח ולא נפסיד.
כך גם ביראת שמים ובחינוך, לא תמיד נצליח, אך תמיד עלינו לחשוב בכל דרך אפשרית איך להצליח בפעם הבאה. איך להיות מאה אחוז בלחפש פתרונות יצירתיים.
נקודות חשובות בעקבות הדברים
א.
סקרנות היא מידה גרועה, האדם יכול להתעסק כל חייו עם מידע לא רלוונטי ולא חשוב רק מתוך סקרנות. התעניינות, לעומת זאת, היא מידה מבורכת, היא כוח טוב ומועיל. כך האדם מתעסק במה שנוגע אליו וחשוב לפעילותו.
אין אדם אחד גדול גם בעולם בחוץ, כמו ממציאים דגולים ואנשים שהשיגו משהו מיוחד בתחומם, שהיו סקרנים. הם התעניינו בתחומם באופן ממוקד וצמחו, אך לא שוטטו במרחב מתוך סקרנות.
ב.
הטכנולוגיה, ובתוכה משחקי מחשב וכדו’, הם מים שאין להם סוף, הם לא שייכים רק לילדים – גם מבוגרים שוקעים בהם. לכן חשוב לנהוג בחכמה ובתבונה מול הרצונות של הילדים בתחומים אלו.
לפעמים חשוב גם לומר לילד ‘לא!’
ג.
כשילד מגיע עם טיעון כי לכל החברים שלו יש דברים מסוימים, לא צריך להתפעל מהטיעון כי לכולם יש. אפשר לומר לילד – לכולם יש אבל אנחנו ‘משפחת זה וזה’ ואין לנו. זו חלק מהבניית הבית כמקום נפרד וייחודי, כזה שהוא לא חלק מהחוץ.
ד.
בשימוש באינטרנט, גם כשהוא לצורך אינפורמציה נצרכת, תמיד חשוב לזכור שאינפורמציה היא היפך היצירתיות. תודעה זו תעמיד את האדם באמביוולנטיות כלפי המרחב האינטרנטי.
